לשחרר את הדוב

זה התחיל בינואר, עם בובות חלון הראווה של אמריקן אפרל, שהולבשו במינימום תחתונים ובמקסימום שערות ערווה. בחודשים שלאחר מכן נשטפה התקשורת באינספור ידיעות שכל עניינן שיער הגוף הנשי: השחקנית קמרון דיאז דיברה על תמיכתה בגידול שיער ערווה; מדונה צילמה את שערות בית השחי שלה והחלה את טרנד הסלפי־שחי; קבוצת הפייסבוק WANG (נשים נגד טיפוח בלתי הכרחי - Women Against Non Essential Grooming) החלה בפעילות סוערת; ועוד עשרות התארגנויות ו"התקוממויות" שמעידות על כך ש"הגרדיאן" הבריטי כמעט צדק כשבינואר השנה הכריז ש־2014 עשויה להיות שנת שיער הערווה.

"הגרדיאן" רק "כמעט" צדק, כי 2014 מסתמנת כשנת שיער הגוף, נקודה. עכשיו - אחרי המאבק לשחרור השיער הנשי - הגיע תור שיער הגב של הגברים.

למגר את הפרווה

כבר במאי התפרסמה כתבה של ג'ס דיוויס־פוקס באתר התרבות Vulture, שדנה בהופעתו שעירת הגב של השחקן סת' רוגן. הגב השעיר יחסית של רוגן הוגדר כ"מהפכני", שכן דיוויס־פוקס וחבריו נאלצו להרחיק עד ל־1981 כדי להיזכר בפעם האחרונה שבה נראו שערות גב על המסך הגדול בהוליווד. נכון, יש לא מעט כוכבים שעירים, אבל משום מה, הוא כותב, השערות תמיד נעצרות בעצם הבריח ולא עוברות לגב.

"סת' רוגן הוא חלוץ שיער הגב", כתב דיוויס־פוקס, "הוא נתן לשיער הזה לגלוש בגאווה על הגב שלו כאילו הוא היה ספורטאי אולימפי ושיער הגב הוא דגל אמריקה. בואו נצדיע לו".

כמה חודשים אחר מכך הפך הטפטוף למבול כשהופיעה במגזין המקוון "Slate" הכתבה "בהגנתו של שיער הגב". הכתבה זכתב לתגובות סוערות והציתה דיון נרחב ברחבי הרשת.

הכותב, מארק ג'וזף שטרן, פתח את הכתבה בווידוי שלפיו בתחילת הקיץ רכש כמה גופיות מתוך כוונה ללבוש אותן בגאווה. "אבל לא משנה כמה נחרץ אהיה, רק לעתים נדירות יש לי אומץ לצאת מהבית ללא שרוולים", הוא כותב, "זה נובע מהבושה הסודית שלי, זו שאני נושא עמי מאז הייתי בקושי בן 13: יש לי שערות על הגב. מהיום והלאה אני מסרב להתבייש בזה".

שטרן מתאר את מסכת הייסורים שעבר לאורך השנים בניסיון למגר את ה"פרווה": מחומרים כימיים ושעווה ועד טיפולי לייזר שאותם הוא מגדיר "תהליך שדורש איזון מושלם בין הרבה כסף פנוי, ייאוש ומזוכיזם". אפילו בקרב גברים סטרייטים, הוא כותב, שזוכים לרוב ל"הקלות" בכל הנוגע לטיפוח, שיער הגב נחשב מביך ומושמץ, וזאת אף שבן דודו - שיער החזה - הפך בשנים האחרונות לאהוב.

כהומוסקסואל דוחק שטרן בקהילת הגייז, שהתפתחה מלכתחילה סביב אידיאל קבלת העצמי והאחר, לאמץ לחיקה (או לגבה) את שיער הגב, מאחר ששעירות, כמו נטייה מינית, היא תכתיב גנטי גרידא.

הכתבה ב־Slate עוררה תגובות מצד שורה ארוכה של כותבים. אנדרו סאליבן, סופר, עורך ובלוגר בריטי הומוסקסואל שביקר בעבר את שטרן, הביע את תמיכתו הפעם. בבלוג שלו הוא כתב כי אחת החרטות הגופניות הגדולות של חייו, מלבד העובדה שעורלתו הוסרה כשהיה תינוק, היא שאין לו שערות גב, שאותן הוא מוצא מושכות ביותר.

"אולי משום ששיער גוף הוא סממן ויזואלי כה חזק לטסטוסטרון ולגבריות, או אולי אני פשוט סוטה", הוא כותב, "או אולי משום שכאשר גבר מרשה לגופו להיות מה שהוא, ואינו מנסה לשלוט בכל אינץ' ממנו, הוא באופן עקרוני סקסי יותר ממחוסרי השיער, מהמרוטים ומהנעריים".

התרבות מכתיבה

קט שטופל מ"ניו יורק מגזין" טענה בכתבה שהתפרסמה החודש כי איפשהו בין הגב השעיר של רוג'ר מור כששיחק את ג'יימס בונד בשנות השבעים והשמונים (ואף זכה לקלוז־אפים על גבו השעיר!) לבין גבו נטול השיער של דניאל קרייג שגילם את בונד בשנות האלפיים, היתה זו הוליווד שהכתיבה סטנדרט נטול שיער גב.

אבל אם אלו הוליווד, תעשיית היופי, תעשיית הפורנו או אפילו הפסלים החלקים של יוון העתיקה - ברור שהתרבות השלטת היא זו שמכתיבה איזו מידה של שיער גוף היא מקובלת, מושכת ונאותה.

שטופל כותבת שאחרי שנים של עיסוק במלחמות שיער הגוף היא הגיעה למסקנה שלא ניתן להצדיק בחירות והעדפות בנושא בלי להעליב או להיעלב. הרי אם שיער גוף הוא עדות לגבריות, כפי שסאליבן טוען, האם זה הופך את הגברים האסייתים לנשיים?

ועדיין, טוענת שטופל, הצהרות כגון זו של סאליבן הן בעלות ערך. זאת מאחר שהן מצביעות על החשוב מכל - מה שלא תחליטו לעשות עם שיער הגוף שלכם, מישהו יאהב אתכם כפי שאתם.