סרטי ילדים של הקיץ: העיקר זה המזגן

את הדרך היחידה לשפוט סרטי קיץ לילדים יסכם ההורה הממוצע ב"העיקר שהקטנים יישבו בשקט וייתנו לי להיפטר מהזיעה שבחוץ עם פופקורן במזגן".

קחו את ״קסם של בית״, למשל. מצד אחד אין בסרט הבלגי שום חדש: שימו קצת "הארי פוטר", ערבבו עם "שכחו אותי בבית" והוסיפו כמה צעצועים חביבים בנוסח "צעצוע של סיפור". בצד השני נמצאים ילדה בת 5 ונער בן 11, שהוקסמו מכל רגע ובמקום ללכת מכות בדרך הביתה ניהלו שיחה על גיבורי העלילה.

הסרט "קסם של בית"

יומיים אחר כך - הולכים ל״שודדי הפיצוחים״. הסרט מתחיל נחמד, הסנאי מתוק והילדה מרוצה. אחרי עשר דקות מתגנב חשש כבד שבשל ריבוי הדמויות עלולה להיווצר בעיה. חולפת לה רק דקה נוספת בטרם מרפק ננעץ בצלעותיי ואיתו השאלה: "מתי זה נגמר?". "עוד מעט", אני משתיק אותה לחמש הדקות שלוקחות לה לעכל שסרט שהתחיל עכשיו לא נגמר עוד מעט. בינתיים הסרט עובר לכיוונים חינוכיים בנוסח "בית החיות" של ג׳ורג׳ אורוול, אבל עוד לפני שהסנאים מצליחים להבין את זה, אני נשאב החוצה בלחץ פיזי בלתי מתון.

חוזרים לזירת הפשע, והפעם גם 50 שנה אחורה לפרנק באום "בחזרה לארץ עוץ". סוף סוף גם אני נהנה, הדמויות אפלות והדיאלוגים שנונים. אני מציץ בבתי ורואה על פניה אימה שתפרנס בעתיד פסיכולוגים כשהיא תספר להם על האבא שלקח אותה לסרט אימה בגיל 5. ושוב אנחנו נזרקים אל מחוץ לחלל המוגן של האולם, לאימה האמיתית שבחוץ.

רגעים שנזכור ביום שאחרי

1. את החתול הכי שווה בקולנוע מאז פוס אין בוטס ב״קסם של בית״.

2. שאפילו ב"סמויה" יש פחות דמויות מב״שודדי הפיצוחים״.

3. שלואיס קרול באמת היה גאון חד־פעמי.