"אלוהים לא שולח למלחמות"

"פרנק", סרטו הרביעי של אברהמסון, שמגיע היום לבתי הקולנוע בארץ, התחיל כניסיון לספר את עלילותיו של פרנק לונגבוטם, אמן ובדרן בריטי שזכה ל־15 דקות התהילה שלו בראשית שנות השמונים, בעיקר בטלוויזיה המקומית במנצ׳סטר, הודות למסכה גדולה וילדותית מעיסת נייר שאותה סירב להוריד.

אברהמסון על הסט של "פרנק". "אני מקווה לשבת יום אחד בסלון שלי בדבלין ולצפות במשחק כדורגל בין ישראל לפלסטין"

"מהר מאוד הבנתי שזה רק חלק מהסיפור שאני רוצה לספר", אומר אברהמסון בשיחת טלפון מביתו בדבלין, "בסופו של דבר פרנק, שנפטר בשנה שעברה, היה טיפוס שמח ועליז, ואילו בסרטים שלי אני תמיד שואף גם לעצב. האמת היא שכבר הרבה זמן אני מחכה לראיון עם עיתונאי מישראל, כדי לספר לו עד כמה הסרטים שלי מושפעים מהקולנוע היידי של אחרי מלחמת העולם השנייה - סרטים של ניצולי שואה שהגיעו לאמריקה וביימו קומדיות, אבל היה קשה שלא לחוש בעצב הגדול מאחורי הצחוק שלהם. זה בדיוק מה שאני מנסה לעשות.

אבל לפני הכל אני רוצה לשאול אותך על המצב אצלכם".

חרא, תודה ששאלת.

"זה מה שחשבתי שתגיד. כאירי שיש לו שורשים יהודיים עמוקים אני יכול להגיד שאין דבר גרוע בעולם ממלחמות דת. לפעמים אני חושב לעצמי עד כמה האנושות יכולה להיות טיפשה, להאמין שהיא נלחמת עבור אל כזה או אחר. למה אנשים לא מבינים שאם אלוהים קיים אז הדבר האחרון שהוא רוצה זה שאנשים יילחמו זה בזה? אלוהים לא שולח למלחמות, אלא הפוליטיקאים וסוחרי הנשק".

אולי אפשר להתעודד ממה שמתרחש היום בבלפאסט, שם הצליחו להבין איך לא לשפוך דם.

"המצב שם כל כך רגיש, נזיל ומסובך, שאני מפחד להגיד משהו. אנשים שאיבדו את יקיריהם עדיין חיים, והפצע פתוח וכואב. אבל אתה צודק, אם השקט יימשך, בעוד 50 או 100 שנה כל מה שיישאר מהמלחמה והשנאה התהומית יהיה משחקי כדורגל בין ריינג'רס לסלטיק.

"בריטניה היא דוגמה מעולה. הדם ממשיך להישפך בין סקוטלנד ואנגליה - הם פשוט עושים את זה על מגרש הרוגבי, ובמקום בתי קברות צריך רק כמה פלסטרים. אני כבר לא בחור צעיר, אבל אני מקווה לשבת יום אחד בסלון שלי בדבלין ולצפות במשחק כדורגל בין ישראל לפלסטין. כשזה יקרה, העולם יהיה מקום שהרבה יותר טוב לחיות בו".  

מגי ג'ילנהול ומייקל פסבנדר, "פרנק". להרגיש את העצב

מבדרן שמח לזמר מיוסר

כדי להזריק קצת עצב לתסריט שלו שונה פרנק של אברהמסון מבדרן שמח לזמר מיוסר וחולה נפש, שמאחורי המסכה שלו מסתתר כאב גדול, מוכשר שלא ממש יודע מה לעשות בכל הכישרון הזה. אני אומר לאברהמסון שפרנק הזכיר לי את מועדון ה־27, את הג'ים מוריסונים והקורט קובייניים של העולם. "לדעתי, זה הכיוון שמייקל פסבנדר, שמשחק את פרנק, לקח אליו את הדמות", הוא אומר, "אבל כשכתבנו את התסריט התכוונו לדמויות כמו קפטן ביפהארט ודניאל ג'ונסטון - מוזיקאים אדירים שנלחמים יום־יום במחלת הנפש שלהם. בסצנה שבה פרנק מוריד את המסכה מייקל באמת מזכיר מאוד את קוביין".

רגע, הראיון שלנו מתפרסם לפני שהסרט עולה. אסור לנו לספלר.

"זה הסרט שלי, אז מותר לי", אברהמסון צוחק. "כבמאי אין לי בעיה שהצופה יידע מראש שהמסכה תרד".

אז אם אברהמסון מרשה, נגיד רק שבסצנה המדוברת פסבנדר קורע את הלב והמסך בשיר המרגש, המצחיק וסוחט הדמעות "I Love You All". "הביקורות על השיר אדירות", אומר אברהמסון, "השבוע הסרט עולה בארצות הברית, ואנחנו מתכוונים לשחרר את השיר כסינגל. יש לנו הרגשה שהוא יהיה להיט גדול".

גם לי. מן הסתם ידעת שפסבנדר יודע לשיר לפני שליהקת אותו.

"האמת היא שהוא ליהק את עצמו לסרט. אפילו לא ידעתי שהוא קרא את התסריט, ואז יום אחד קיבלתי ממנו מייל שבו הוא הסביר מדוע הוא רוצה כל כך לגלם את פרנק. למייל צורפו קבצים שהוא שר בהם. וכן, הוא זמר נהדר".

אברהמסון. "עד כמה האנושות יכולה להיות טיפשה"

מה הוא כתב שם?

"שכשחקן זה אתגר עצום לגלם דמות ש־90 ומשהו אחוזים מהזמן חבויה מאחורי מסכה. הסכמתי איתו לגמרי. לרגש או להצחיק כך זה לא פשוט".

אגב, הסרט לא ממש עצוב. ברגעים מסוימים הוא הזכיר לי את ספיינל טאפ, פארודיה מטורפת על להקות פאנק.

"אני אוהב מאוד את ספיינל טאפ. באחת הביקורות על 'פרנק' נכתב שהוא נכנס אוטומטית לרשימה של סרטי קאלט על להקות מטורפות. זה שימח אותי".

מנגד הוא הזכיר לי את הסרט האחרון של האחים כהן, "בתוך לואין דיוויס", על כישרון שהולך לאיבוד.

"למזלי ראיתי את הסרט אחרי שסיימנו את 'פרנק', ויצאתי בשוק. לא הבנתי איך הוא לא זכה בכל פרס אפשרי. זה הסרט הכי טוב שיצא בשנה שעברה".

לעבוד עם בראד פיט

"פרנק" הוא סרטו הרביעי של אברהמסון (48), וקדמו לו "אדם ופול" (2004), "גארז'" (2007) ו"מה שריצ'רד עשה" (2012). בימים אלה הוא מתחיל לצלם את "חדר", המבוסס על רב־המכר של הסופרת האירית אמה דונהיו. כל סרטיו זכו להצלחה אדירה באירלנד, ושני האחרונים שברו קופות גם בארצות הברית, מה שהפך את אברהמסון לשם מבוקש באולפנים הגדולים בלוס אנג'לס.

הוא, מצדו, עדיין לא החליט אם אלה בשורות טובות. "מצד אחד", הוא אומר, "כבמאי אתה רוצה לעבוד עם השחקנים הטובים ביותר, וגם מחניף מאוד לאגו לקבל תסריטים מעולים לקריאה. מצד שני, כל הסרטים שלי קטנים מאוד, על דמויות בשולי החברה האירית. לא נראה לי שהאולפנים באמריקה יתלהבו מזה".

אז מה עושים?

"הדחף להתקשר לסוכן שלי ולהגיד לו 'תמצא לי סרט עם הכוכבים הכי גדולים בהוליווד ותקציב של מאות מיליונים' קיים בתוכי, ובכל יום שבו אני לא עושה את זה אני גאה בעצמי. אולי עוד אתקשר בכל זאת, אבל גם אם אתקשר - וגם אם אקבל יום אחד את בראד פיט - תמיד אדע שאסור לי לאבד את הקול שלי, את מה שהביא אותי לדבר עם עיתונאי ישראלי בטלפון".