ביקורת הצגה: "זרעים של שתיקה"
העלאת חומרים ישראליים מקוריים היא מבורכת, אבל האם לא ראוי "לטפל" במחזה ולהשביח אותו, או אם אין ברירה לפסול אותו, לפני שמחליטים להפיח בו רוח חיים?
מה: תיאטרון הבימה מעלה מחזה מאת רובי פורת־שובל על פי דרמטורגיה של אורן יעקבי, בבימויו של משה קפטן ובהשתתפות רובי פורת־שובל, יון תומרקין, נעמי פרומוביץ', מאיה מעוז, עמית אפשטיין, אייל שכטר ועוד. דבר המבקרת: כשעלה האור בתום ההצגה שאלתי את עצמי מה דחף את קברניטי התיאטרון הלאומי להעלות את המחזה. העלאת חומרים ישראליים מקוריים היא מבורכת, וזו גם הצהרת הכוונות של הבימה לעונה הקרובה, אבל האם לא ראוי "לטפל" במחזה ולהשביח אותו, או אם אין ברירה לפסול אותו, לפני שמחליטים להפיח בו רוח חיים?
הרעיון של פורת־שובל מבורך והנושא רלבנטי מתמיד - הדילמה בין הזכות להורות לבין זכות הילד לדעת מה הם שורשיו, וכן שאלות של אתיקה ומוסר בהפריות מבחנה. אלא שהמחזה אינו מפותח דרמטורגית, הדמויות חסרות עומק, יש בו מעט מאוד רגעים אמינים והוא בנוי מחיבורים מאולצים ומנושאים שאינם זוכים לטיפול משמעותי. קשה "לקנות" שבישראל של היום במאית סרטים חד־הורית מתעקשת להסתיר מבְּנה העומד לפני גיוס שהוא נוצר מתרומת זרע ואת זהותו האמיתית של אביו.
גם שביב התקווה לסוף בלתי צפוי שיצדיק את הסאגה המופרכת נמוג. צוות השחקנים עשה כל שביכולתו להפיק את המרב מהטלנובלה שהופקדה בידיו. בראשם עמדו תומרקין, חמוד ונחוש לגלות את שורשיו, ומאיה מעוז ונעמי פרומוביץ', שתי שחקניות מצוינות שראויות לתפקידים בשרניים וחזקים יותר. הרגעים המעטים שבהם היתה למחזה מעט עדנה היו שלהן.
שורה תחתונה: אפשר לוותר.
