"הגיע הזמן שאנשים עם כסף ישקיעו במוזיקאים"

"הכל בעצם התחיל בגלל רמזור אדום", אומר שי נובלמן כשאנחנו נפגשים בבית קפה תל־אביבי. נובלמן היה אז באמצע משבר גיל ה־40, מעט אחרי אלבום שלא ממש הצליח וטיפה לפני שהוא חייב לקבל כמה החלטות גורליות.

"כבר מזמן הבנתי שרמזורים אדומים הם בעיה אדירה, הם מאלצים אותך לעצור ולחשוב. פתאום חשבתי, לא יודע למה, שאולי אני הולך למות בעוד שלושה חודשים. ואז חשבתי לעצמי, בזמן שאני ממתין לאור הירוק, מה הכי הייתי רוצה לעשות. מובן שישר אתה הולך על משפחה, הילד שלך, נסיעה להודו וכל זה, ובכל זאת - רציתי לעשות משהו שאנשים יזכרו. פתאום נחתה עליי ההארה שאני פשוט חייב להחזיר את פסטיבל שירי הילדים".

י נובלמן. "אני מעריץ את המעריצים של המוזיקה המזרחית. הם משקיעים במוזיקה שהם אוהבים"צילום: עמית שעל

ואז הרמזור התחלף לירוק, נובלמן הגיע הביתה והתחיל להרים טלפונים לאלילי ילדותו, כדי שיבואו לשיר איתו. "ציפי שביט היתה מדהימה", הוא מתרפק, "בכלל, כולם היו מאוד נחמדים והסכימו מיד לשתף פעולה. אבל מה, כוכבים זה כוכבים, אז התברר שציפי צריכה להופיע באילת באותו יום, ומייק בורנשטיין בכלל בלוס אנג'לס, והאחים כבר לא עם האחיות וכל מיני דברים כאלה. אז הבנתי שהחלום לא יתגשם בינתיים, ושבמקום פסטיבל שירי ילדים אני הולך לחזור למקורות ולהרים נשף רוק'נרול".

באינדי, מתברר, הכוכבים קצת פחות עמוסים, וההתגייסות היתה מרשימה. ההופעה תתקיים במוצאי שבת במועדון הבארבי בתל אביב, ונובלמן יארח בה בין השאר את מוניקה סקס, ערן צור, דנה עדיני וגם אורחת מסתורית מגיאורגיה, פאנקיסטית שכבר מלאו לה 90.

הפער הולך וגדל

נובלמן חוקר את המלצרית על מחיר הקאווה הזולה ביותר ומזמין לעצמו עוד אחת. כשהוא לוגם ממנה נושרת הקליפה של הבדרן השנון ומתגלה האמן שבגיל 25 הוכתר על ידי המגזינים החשובים בעולם כהבטחה, ועמד על סף ההצלחה הגדולה שלא הגיעה. חזר לארץ, התחיל לשיר בעברית, וגילה שכדי להתפרנס הוא צריך לחלטר. חלק מהחלטורות האלו, כמו דמותו של שדר הקווים המופלא מייקל פינדר שאותה גילם, היו מעשי אמנות קטנים בפני עצמם. אחרות לא.

נובלמן מתנהל על חבל דק כדי להמשיך לייצר את המוזיקה המשובחת שלו, שאותה הוא מוכר דרך shynobleman.co.il, כשלכל אלבום מצורפת הקדשה אישית. "מצד אחד ישנם המבקרים בחו"ל, שכותבים דברים נפלאים", הוא אומר, "ומצד שני ישנה המציאות, שבה אנשים כאן לא קונים דיסקים ותחנות הרדיו לא משמיעות את השירים. והפער הזה הולך וגדל, הולך ומעצבן, הולך ומייאש".

נשמע לא קל בכלל.

"פתאום אתה מוצא את עצמך בן 40 בלי מקצוע ביד, וזו הרגשה מחורבנת. אומרים לי 'בטח שיש לך מקצוע, אתה מוזיקאי', ואז אני באמת חוטף קריזה, כי מוזיקאי בארץ זה לא מקצוע, זו עבדות. קח כל מוזיקאי בארץ שלא קוראים לו אייל, ואם הוא יגיד לך שהוא מתפרנס בכבוד מהמוזיקה שלו אתה יכול להגיד לו שהוא שקרן עלוב. אני לא מדבר על אמני אינדי, אני מדבר על הקאנונים הגדולים ביותר. התחום היחיד שמאפשר להתפרנס באמת הוא מוזיקה מזרחית".

אתה הולך להיכנס עכשיו לקטע של האשכנזי המקופח?

"להפך. אני מעריץ את המעריצים של המוזיקה המזרחית. הם משקיעים במוזיקה שהם אוהבים, לשלם על כרטיסים להופעות, להוריד שירים בתשלום. הם מבינים שהמוזיקאי צריך להתפרנס".

אצלנו גורנישט

אולי פשוט אין כאן מספיק אנשים שאוהבים את מה שאתה עושה.

"וכנראה פשוט אין כאן מספיק אנשים שאוהבים את מה שאני עושה. אם הייתי בלגי אולי היה לי מספיק קהל להתפרנס, אבל אנחנו חיים במזרח התיכון אז אוהבים כאן מוזיקה מזרחית. פשוט".

אז הקרב אבוד?

"אני חייל, לא גנרל, אז אני לא יודע אם הקרב אבוד או לא. אני פשוט ממשיך להילחם, אין לי ברירה אחרת. האמת היא שמאוד משמח אותי להתראיין לעיתון כלכלי כי יש לי פנייה נרגשת לציבור הקוראים. לציירים, לדוגמה, ישנם פטרונים. במאי קולנוע שולחים את הסרטים שלהם לכל מיני קרנות. אפילו סופרים זוכים בפרסים כספיים. רק אצלנו המוזיקאים אין שום דבר, גורנישט".