"כשאתה צופה בכזו כמות של פיצוצים על בסיס קבוע, זה משנה לך את המוח"
האם המעבר מאנלוגי לדיגיטלי טוב לנו? ביורן מלהאוס, שמשתתף בפסטיבל מוסררה מיקס, טוען שאיבדנו שליטה
"מרגע שהקולנוע נכנס לעידן הדיגיטלי נהיה הרבה יותר פשוט לפוצץ דברים בסרטים", אומר האמן הגרמני ביורן מלהאוס (Bjørn Melhus), שישתתף השבוע בפסטיבל מוסררה מיקס בירושלים.
"בעידן האנלוגי היה יקר ליצור פיצוצים, אבל היום רואים הרבה יותר פיצוצים על המסך. כשאתה צופה בכזו כמות אדירה של פיצוצים על בסיס קבוע, זה משנה את המוח שלך. זה משנה את החברה שלנו".
השנה בחרו יוזמי הפסטיבל, שייערך תחת הכותרת "אנלוג אפילוג", לעסוק בקו התפר שבין המדיה האנלוגית לדיגיטלית. מלהאוס, שעוסק בביקורת על המדיה העכשווית, יציג בפסטיבל (מהיום ועד חמישי, 19:00–23:00, רחוב הע"ח 9, ירושלים. הכניסה חופשית) וירצה על עבודתו.
"מאז אמצע שנות השמונים אני עוסק בתוכני טלוויזיה וקולנוע", מספר מלהאוס (48), שעבודותיו הוצגו בעבר במוזיאון הטייט הלונדוני, במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק ובמרכז פומפידו הפריזאי. "במהלך שנות התשעים עבדתי הרבה עם וידיאו אנלוגי. אחת העבודות בפסטיבל היא עבודת וידיאו בשם Far Far Away, שבה מוצגת דמותה של דורותי מ'הקוסם מארץ עוץ' שהולכת ונחלשת, בדיוק באופן שבו הדימוי האנלוגי הולך ונחלש - גם השימוש בו אבל גם במובן הפיזי.
אילו עבודות נוספות תציג בפסטיבל?
"כולנו זוכרים את החוויה הזו, מעבר ליד בתים חשוכים בשכונה כאשר האור היחיד שבוקע מהם הוא זה של מקרן הטלוויזיה. אני בתור ילד, ואני מניח שאחרים כמוני, תמיד הייתי מדמיין מה קורה שם. בעבודה שנקראת Treehouse אני מציב בית על עץ, לכאורה מקום תמים שמתקשר עם חוויות ילדות, אבל מתוך בית העץ בוקע אור וקולות של סרטי אקשן. מדובר בסאונד של אלימות שעומד בניגוד לאותה תמימות. המלחמה בעבודה הזו חודרת אל החברה האזרחית - בית העץ הוא רומנטי, אך המקרן שבתוכו מקרין דימויים אגרסיביים מאוד.
"העבודה השלישית שאציג בפסטיבל היא מיצב וידיאו בשם Fighting the Forces of Evil המשתמש בשש טלוויזיות ישנות כחומר פיסולי הפולט קול וצבע. גם כאן הסאונד לקוח וערוך מסרטים ישנים ומנאומים של פוליטיקאים אמריקאים. בעבודה הזו, בדומה לקודמת, אני עוסק באיך אנחנו חווים דימויים כיום.
"אנחנו חווים דימויים בעיקר דרך מקרני זכוכית, והיום כבר מדובר בחוויה שמעורבת בה גם המדיה החברתית והמכונה הפרסומית, שאומרת לנו מה אנחנו אמורים לחשוב או לאהוב. אני חושש שאף שזה עקרונית עדיין בידיים שלנו, יכול להיות שהעניין הזה כבר יצא משליטתנו".
