זה גבר
מעצב האופנה אדריאן ברקוביץ' רוצה להלביש את הגבר הישראלי החדש - בוגר יותר, בטוח בעצמו ומורד במוסכמות. האמצעים: גזרות רחבות ומעוצבות, הדפסים יפהפיים בעבודת יד, ואפילו שמלה
"הגברים בארץ קצת משעממים. כולם היו פה בצבא ויש להם בראש מודל מאוד ברור לגבי מה נחשב גברי ואיך גבר צריך להיראות, הם נראים כמו שיבוט אחד של השני. הבגדים שהם לובשים הם לא כאלה שאפשר להעריך אותם ולדבר עליהם", אומר המעצב התל־אביבי אדריאן ברקוביץ' (37), הראש והידיים שמאחורי מותג האופנה הגברי State Of Adrian.
"אנחנו במזרח התיכון, ואנשים פה אוהבים ללכת עם צמוד ועם בגדים שלא מאפשרים לאוויר לזוז בתוכם. לעומת זאת שרוואלים נראים מרושלים ומעלים אצלי קונוטציה של הודו ושל 'שלוכיות'. הבגדים שאני מעצב הם גדולים ורחבים, אבל הרחב שלי הוא מתוכנן ומעוצב".

המניספט של ברקוביץ' - שעלול להישמע כמעט מעליב למי שאת מדפי הארון שלו ממלאות חולצות סוף מסלול, פולו ממותגות או מכופתרות לימים במשרד - הוא גם הצהרת כוונות. המעצב הצעיר, שאט אט קונה לו קהל מעריצים מושבע, רוצה לעשות לגבר הישראלי מהפך. הוא מעוניין בסוג אחר של גבר - בוגר יותר, בטוח בעצמו ומורד במוסכמות. ברקוביץ' מתאר את "הגבר שלו" כבן 30 ומעלה, "אחד שיש לו אופי רוקנ'רולי שהוא רוצה להוציא החוצה. אחד שעדיין עף על הקצה, אבל מתנהג בחוכמה. אחד שלא הולך בתלם", כדבריו.
התיאור המילולי הזה הופך בידיו של ברקוביץ' לבגדים ופריטים אפלים ולא שגרתיים, מרביתם בשחור, צבע שאותו מגדיר ברקוביץ' כ"חזק ונון־קונפורמיסטי, צבע שהוא כאוס וסדר בעת ובעונה אחת, צבע שהוא סגנון חיים". בקטלוג האינטרנטי של State Of Adrian מופיע דוגמן במראה לא שגרתי, שהוא אנטיתזה למראה הרווח של דוגמנים בהפקות אופנה עכשוויות: גבר בוגר, חסון וקירח, שאת פניו מכסה זקן עבות.
ברקוביץ', שלמד עיצוב תעשייתי ועוסק באופן מקצועי בהדפס, הגיע רק באמצע שנות ה־30 לחייו לאופנה. הוא מעיד על עצמו כמי שתמיד התעסק בתחומי היצירה, ורק בשלב מאוחר בחייו החליט לא לפחד ואזר אומץ לפנות לדרך שחלם עליה.
"תמיד הייתי תופר לעצמי בגדים או משפץ כאלה שהייתי קונה, ואנשים היו מחמיאים לי", הוא אומר, "נדרש לי זמן להתחיל לעשות את מה שאני רוצה בלי לחשוב אם יאהבו את זה, אף שזה מחמיא שאוהבים. מחמיא לראות מישהו לובש משהו שעשיתי, במיוחד כשהוא באמת יצא מהידיים שלי".

ואכן, את הפריטים הוא מייצר בעצמו, בביתו, משלב הרעיון הראשוני ועד להדפסים, לתפירה ולגימור הסופי. בשנים קודמות הוא יצר פריטים מוגבלים ובעיקר טישירטים מודפסים שנמכרו בירידי מעצבים או ישירות ליודעי סוד. הקולקציה הנוכחית, שתושק באופן רשמי בעוד כשבועיים, היא הראשונה שעומדת בפני עצמה וכוללת כמה סוגי דגמים שכל אחד מהם נוצר במהדורה מוגבלת של 5–20 פריטים מתוך שאיפה לשמור על האינטימיות בין המעצב ללקוח.
"הקולקציה הנוכחית רצינית ובוגרת יותר", אומר ברקוביץ', "חשוב לי שלא יסתובבו הרבה פריטים מכל דגם, וגם הקהל שלי רגיש לזה".
הסילואט של הדגמים רחוק מהגוף ומטשטש את הצורה ואת המגדר, כך שהבגד נראה "קופסתי", או במילותיו של ברקוביץ', "כאילו לקחת גוף של מישהו ושמת עליו תמונה של ריבוע".
פחד כהשראה
את הקולקציה הוא עיצב בהשראת תקופות היסטוריות קדומות, תרבות הפאנק, התרבות הגותית ועולם השבטים והנזירים, וכל אלה השתלבו יחד לפריטים עכשוויים. "הנושא של הקולקציה הוא רוחות מן העבר, עבודות אמנות שהשפיעו עליי, וגם נושא הפחד. חלק מההדפסים הם מסביב לצוואר, סמי־חונקים, סמי־מחבקים, כמו הפחד. השאלה היא אם ממשיכים איתו הלאה או נתקעים איתו ולא מתקדמים. מקסימום חוטפים כאפה וממשיכים הלאה".
בקולקציה יש חולצות שחורות עם הדפסים יפהפיים בעבודת יד, מכנסיים רחבים על גבול החצאית וגם שמלה. "גברים לבשו שמלות במשך אלפי שנים. מי קבע שהם צריכים ללבוש רק מכנסיים? נשים עשו מהפכה והתחילו ללבוש מכנסיים, אז אולי כדאי להלביש גם גברים בשמלות? כל הערבים מסתובבים בגלביות, וזה הכי נוח בעולם, מאוורר בין הרגליים, במיוחד בקיץ".
לא דיור
למרות הייצור המוגבל והמוקפד מחירי הבגדים, שנמכרים על ידי ברקוביץ' עצמו ובחנות Outside Society בדרום תל אביב, נשארו בינוניים ומטה: מ־340 שקל לטישירט ועד כ־580 שקל למכנסיים; טישירטים מקולקציות קודמות נמכרות ב־80 שקל.
"אני לא כריסטיאן דיור, ואני מעדיף לספוג בעצמי את עלות שעות העבודה כדי להוציא משהו שאני אוהב ובא לי לשתף", הוא מודה ומספר שלתוצאה האופטימלית מבחינתו קודמים שלבים רבים של ניסוי וטעייה, שכוללים בזבוז של הרבה מאוד בד.
"אני מכוון ללבוש ערב של יום־יום, כלומר לא ג'ינס וטישרט או ג'ינס וז'קט, אלא משהו אחר, שמעניין יותר להסתכל עליו", הוא אומר.
"אני לא אשווה את הטישירטים שלי ליצירות אמנות, אבל אני מכוון לשם, לבגדים שנועדו ליצור אימג' חזק שאי אפשר לפספס. אני רוצה ליצור משהו שיסתכלו עליו ויגידו 'הו, משהו שם מוזר', ואז יסתכלו עליו שוב וינסו להבין מה שונה ואחר בו. מבחינתי בגד הוא לא סתם משהו שרק לובשים".


