"הנשק העיקרי נגד הזוועות הוא לדבר עליהן"

כשבתו בת הארבע של מארק ליזנו, המאייר הצרפתי של הספר "המחבוא", שאלה אותו ביום השואה הבינלאומי מהם תאי הגזים ומה הנאצים עשו ליהודים, הוא התקשה לענות, והבטיח להסביר בעוד כמה שנים. כשסיפר על כך לידידו לואיק דווילייה, הם החליטו לכתוב על זה ספר, שינסה לתווך לילדים את מה שקשה עד בלתי אפשרי להסביר גם למבוגרים.

"המחבוא" (הוצאת כנרת זמורה־ביתן דביר) מספר בקומיקס את קורותיה של דוניה, ילדה ששרדה את שואת יהודי צרפת הודות לשכנים שהחביאו אותה בארון בביתם. הוא מסופר כזיכרון שמספרת סבתא לנכדתה, וכך שומע את הסיפור לראשונה גם אביה. הספר זכה בפרס פסטיבל אנגולם לקומיקס לשנת 2012.

דווילייה (43), סופר אוטוביוגרפיות וקומיקס ובמאי סרטי אנימציה, וליזנו (43), חיים בצרפת ומשתפים פעולה כבר יותר מעשור. בתהליכי העבודה על הספר, ששמו במקור "L'enfant cachée" ("הילד המוסתר"), נפגשו השניים עם אנשי ארגון AJPN, שמאגד נרדפים בצרפת בתקופת הכיבוש הנאצי. "אנחנו לא יהודים, והיה חשוב לנו לפגוש אנשים שחוו סיפורים כאלה במהלך המלחמה", אומר ליזנו. "לא מדובר בספר על מישהו ספציפי, אבל היה חשוב לנו לדייק בעובדות, כדי לתת לילדים את המענה הנכון ביותר. לא חייבים להיות יהודי כדי לכתוב ספר על יהודים, ממש כמו שלא צריך להיות קאובוי כדי לעשות מערבונים".

מתוך הספר. "היה חשוב לנו לדייק בעובדות, כדי לתת לילדים את המענה הנכון ביותר"

הספר, שיצא לאור בצרפת, גרמניה, קוריאה, שוויץ וארה"ב, מתמקד בילדים שנותרו לבד. "אמרתי ללואיק שלא אהיה מסוגל להעביר את המציאות הזוועתית של המחנות בציור, וחלק מהקוראים גם צעירים מכדי לקרוא ולראות תאי גזים", אומר ליזנו. ואילו דווילייה אומר: "אני לא מנסה לכתוב לילדים, אלא סיפור שכל אחד יכול לקרוא. אני מדמיין שאני סביב שולחן עם מבוגרים וילדים ואנחנו מדברים — כמו בארוחת ערב משפחתית".

מה הניע אותך לכתוב על נושא הילדים שהוחבאו במלחמה?

דווילייה: "מארק ואני מאמינים שצריך לדבר עם ילדים על הכל. כשהוא סיפר לי על בתו, ששאלה על תאי הגזים, שאלנו את עצמנו על תפקידנו וחובתנו כהורים לספר זיכרון בדרך נגישה לילדים, והספר הזה הוא התשובה שלנו. יכולנו לכתוב על הילדים הצרפתים שלא שרדו את השואה ועל הזוועות שעברו עליהם, אבל החלטנו להתמקד באלה שנעזרו בנשמות טובות שהצילו אותם. זו רק נקודת השקפה, הדרך שבה אנחנו מסתכלים על האירועים".

איך ניגשים לצייר נושא כזה?

ליזנו: "זה הכל בדמיון, כי אלה לא אנשים מסוימים. לפני הכל שמנו לב לעובדות היסטוריות, כמו למשל שלטי הרחוב, הבגדים, הבתים. הציורים שלי פשוטים. הראשים של הדמויות תמיד גדולים מאוד והעיניים הן נקודות, כי כך אני מצליח טוב יותר לבטא את הרגשות".

היה חשוב לכם שהספר ייצא לאור גם בישראל?

דווילייה: "מה שחשוב הוא שקוראים אותו. זה חשוב שהוא יוצא בישראל בדיוק כמו בספרד או בארה"ב. הקורא יכול לאהוב אותו או לא, זה לא אכפת לי. העובדה שהוא נקרא ומעורר דיון היא שחשובה. מבחינתי, הנשק העיקרי נגד הזוועות הוא לדבר עליהן, ומה שקרה שם היה זוועה. הקומיקס הוא השפה שלי, אוצר המילים והדקדוק שבאמצעותם אני מבטא את מה שאני רוצה להגיד".