פול גז בכיוון אחד

בחמש שנים הספיק פוליקר להאפיל על התוצרת שלו בכל העשור הקודם. את רוב האלבומים הפיק בעצמו (בשיתוף רונן הילל), וכמעט כל השירים נכתבו והולחנו על ידו. באלבום החדש, "מוזיאון החלומות", הוא אחראי על רוב המוזיקה, מלבד תופים ומעט כלים נוספים. הגיטרות, הבוזוקי, הבס, התכנותים והקלידים, אפילו ציור העטיפה - כולם של פוליקר. בגיל 64, מדובר בהישג מרשים ומעורר השראה.

יהודה פוליקר צילום: תומריקו

"מוזיאון החלומות" הוא אלבום נחמד. יש בו עוד מאותו רוק ידידותי לרדיו עם נגיעות בוזוקי שכל כך מזוהות עם פוליקר. הטקסטים נעים בין סיפורים על מעברי עונות בחיפה ורוק'נרול בתל אביב לסצנות מחלומות ושירי אהבה לגבר או לאשה. יש מינון נכון בין שירים רכים, שמעוטרים בנגינת בוזוקי יפה, לשירי רוק שמובלים על ידי דיסטורשן. זה מספיק בהחלט בשביל מי שמוצא את עצמו מתגעגע לשירים חדשים של פוליקר (בכל זאת חלפו שלוש שנים מאז "כל דבר מזכי לי").

מי ששמע את הכיוונים החופשיים שחקר פוליקר באלבום עם ג'קו אביו אולי יתאכזב מהחזרה שלו לאותו מקום בטוח, מוכר וצפוי, אבל יוכל למצוא נחמה ב"חלום בתוך חלום" - השיר הארוך שכמעט סוגר את האלבום. בשיר הזה פוליקר מטייל במחוזות שמזכירים את פינק פלויד, התפתחות אטית וחלומית שבסופה סולו צוקים סוחף. זה היה יכול להיות סוף מרתק לאלבום, שסוגר את הקלילות והנועם בתחושה מהורהרת, אבל אז מתגנב שיר שכתב פוליקר לאריק איינשטיין, "מאז שעזבת", שמצורף כרצועת בונוס נפרדת. זה מתחיל בהקלטה של איינשטיין שאומר שהוא לא בנוי להופעות וממשיך בעשרות אזכורים לשירים שלו. המחווה מרגישה מיותרת, וסוגרת את האלבום בתחושה קצת מעייפת. משמח מאוד ליהנות מהיבול היצירתי של פוליקר, אבל במקרה הזה נדמה שעריכה קלה היתה מיטיבה עם האלבום.