40 רוק

פארל וויליאמס: "G I R L"

לא ברור באיזה שלב הפך פארל וויליאמס (41), לאחד הדברים החמים של 2013, שכן הוא נמצא בתעשייה הרבה לפני המגה־להיטים "Get Lucky" ו־"Happy". כחצי מהצמד נפטונז וויליאמס עיצב ושייף את הצליל של ההיפ הופ והפופ העולמי, ומהר מאוד הגיע גם לשמות כמו בריטני ספירס, מדונה, ביונסה וסנופ דוג - אבל רק עכשיו הפך לכוכב־על.

אולי זה צדק פואטי, אבל האלבום הזה מצליח עם אותם צלילים מדויקים ומינימליסטיים שמהווים את תעודת הזהות של פארל - מחיאות כפיים, גיטרות קטועות, צעקות. "Lost Queen" שמורכב מנהימות מזכיר את "Drop It Like it’s Hot" שהפיק לסנופ דוג, ושמות האורחים שבאו לעשות שמח (דאפט פאנק, ג'סטין טימברלייק, אלישיה קיז ומיילי סיירוס) הם כמו חותמת למקום שאליו האלבום מכוון ופוגע - צמרת הפופ העולמית. זה אלבום פופ־סול מדויק וסליזי, שסוף סוף הופך את אחד המפיקים המוכשרים לשם החם שהוא אמור להיות.

פארל וויליאמס

ג'ורג' מייקל: "Symphonica"

ב־2004 הכריז ג'ורג' מייקל כי לא ימכור יותר מוזיקה משום שהוא תוגמל מספיק, וגם טען שהחופש יאפשר לו לבלות עם משפחתו. את הזמן הזה הוא ניצל כדי לשחרר אוספים, להופיע, ומדי פעם להוציא קאברים נימוחים לשירים מוכרים, בין השאר לסטיבי וונדר וטים באקלי.

גם האלבום הזה לא מכיל חומרים חדשים, אלא מתעד את סיבוב ההופעות שלו עם תזמורת בהפקתו המשותפת עם פיל רמון, שבעבר עבד עם פרנק סינטרה. כן, זה לא אותו מייקל שנוטה להסתבך בשערוריות מביכות. באלבום עמוס קאברים עם תזמורת הוא הרבה יותר קרוב לפול אנקה. קולו של הזמר בן ה־50 ברור, צלול ונשמע מצוין עם הלהקה. רבים מהשירים לקוחים מאלבום הקאברים שהוציא ב־1999, הביצועים המביכים הוצאו (על מה שעשה ל"רוקסן" של פוליס רק אלוהים יסלח לו), אבל אפילו הברקות כמו "First Time Ever I Saw Your Face", של רוברטה פלאק, רק עושות חשק למשהו קצת פחות מרדים. זה בסדר שמייקל שובר את המילה שלו, אבל חבל שהוא לא מחדש.

ג'ורג' מייקל

שריל קרואו: "Feels Like Home"

לא היו חסרות נגיעות קאנטרי עוד בלהיט של שריל קרואו, "If It Makes You Happy", אבל לא באופן כה בולט כמו באלבומה האחרון.

ארוסתו לשעבר של לאנס ארמסטרונג, בת 52, עלתה לכותרות בשנים האחרונות בעיקר בנסיבות קשות: עדותה בסקנדל הסמים של רוכב האופניים המפורסם והתמודדותה עם מחלת הסרטן. קשה למצוא זכר לחוויות הללו באלבומה החדש, שרצוף בשירי קאנטרי־פופ קלילים בהפקה שמותאמת לרדיו אמריקאי, כמו "We Oughta Be Drinkin", או "Callin Me When I’m Lonely", שנשמע לרגעים כמו גרסת קאנטרי ל־"Someone Like You" של אדל.

אולי אלה היו השנים הקשות שגרמו לה להקליט אלבום שמושפע ממה ששמעה בכפר הקטן במיזורי שבו גדלה, אבל בלי שירים ברמת הלהיטים שהוציאה בשיא שלה, קשה להמליץ על האלבום.

שריל קרואו צילום: אי פי איי

סוזן וגה: "Tales from the Realm of the Queen of Pentacles"

אפשר למצוא השפעות קאנטרי גם באלבום החדש של סוזן וגה, ויש משהו מנחם לשמוע אותה מיד אחרי קרואו. בהתאמה לקול הסדוק והפגיע של וגה, היא מכוונת למקום אינטימי יותר. היא מבוגרת בשנתיים מקרואו (54), אבל עם קריירה הרבה פחות רציפה ממנה. לא בטוח שהיא חוזרת בגדול, אבל הכניסה לרשימת 40 האלבומים הנמכרים באנגליה (לראשונה מאז 1992) היא בהחלט סימן טוב.

זה אלבום נעים להאזנה. כבר מהשירים הראשונים והקצביים, כמו הבלדה היפה "Portrait of the Knight Wands" עם הנגיעות האלקטרוניות. האלבום שומר על הפתעות, כמו בשיר "Don’t Uncork What You Can’t Contain", מופיעה דגימה מפתיעה מתוך הלהיט "Candy Shop" של הראפר 50 סנט. אחד השירים היפים, "Jacob and the Angel", מבוסס על מחיאות כף וגיטרות חלומיות, עם קולה העדין של וגה. האלבום קצר, 37 דקות, אך הוא אחד הקאמבקים המשמחים.

סוזן ווגה

רופוס ויינרייט: "(Best Of "Vibrate (The

השם המוזר של רופוס ויינרייט והדמות מעטיפות האלבומים עשו עליי רושם שמדובר בטרחן. האזנה לאלבום האוסף הארוך (שיוצא שלוש שנים אחרי קופסה בת 19 דיסקים!) לא מקלה על התחושה.

אבל לפעמים זו התחושה שמוזיקאים מחוננים יוצרים. בין הפקות אופראיות להקלטות קונצרטי מחווה, ויינרייט הפך לכוכב בינלאומי. ויינרייט (40) כלל באוסף מבחר מגוון. בחלקים הטובים הוא מזכיר את טראוויס והאלבומים הראשונים של רדיוהד, כמו "Going To A Town" הפותח, או "Go Or Go Ahead" שבו הקול הלא־תמיד־נעים שלו נפתח יפה. בחלקים אחרים, כמו הקאבר המיותר ל"הללויה" של לאונרד כהן, זה סתמי.

רופוס ויינרייט