"אני תיירת בהיסטוריה"

מי שלא נתקל לאחרונה בפרויקט של צ'ינו אוצוקה (Chino Otsuka), "Imagine Finding Me", כנראה לא חזק ברשתות החברתיות. אוצוקה, אמנית בריטית ממוצא יפני שמציגה בימים אלה בפסטיבל הצילום הבינלאומי בראשון לציון, יצרה סדרת תצלומים שבה היא "שותלת" את עצמה כפי שהיא היום לצד דמותה כילדה בתמונות המשפחתיות. הפרויקט הפך בחודשים האחרונים לוויראלי בקנה מידה עולמי.

"אני בעצם תיירת בהיסטוריה של עצמי", אומרת אוצוקה, שהגיעה לישראל לרגל הפסטיבל. "ההתפרצות הוויראלית הפתיעה אותי כי זו סדרה מ־2005–2009. אני לא יודעת מה גרם לזה, אבל תוך רגע האתר שלי קרס, קיבלתי מיילים מכל העולם, וכל רשת טלוויזיה אפשרית ביקשה לראיין אותי. זה משעשע כי אני עצמי לא מחוברת לאף רשת חברתית".

טרילוגיית הזיכרון

בפסטיבל, שמתקיים ביקבי כרמל עד 19 בחודש ומוקדש השנה לנושא "זיכרון צילומי", מציגה אוצוקה שלושה גופי עבודות: הסדרה "Imagine Finding Me", עבודת הווידיאו "Memoriography" וסדרת תצלומים בשם "Photo Album". "לשלושתן יחד אני קוראת 'טרילוגיית הזיכרון', וכולן מתייחסות לצילום ולזיכרון מזוויות שונות", היא מסבירה. "בראשונה אני מציבה את דמותי העכשווית בתצלומים מהאלבום המשפחתי, שמרביתם צולמו בשנות השבעים והשמונים במהלך טיולים. עבודת הווידיאו שאורכה שש דקות בנויה מאימג'ים מקבילים של סטילס, כאשר תמונה ישנה מתחלפת בכל פעם בחדשה. בניגוד לסדרה שבה שתלתי את עצמי באמצעות עיבוד ממוחשב, כאן חזרתי פיזית למקומות שבהם הצטלמתי ושחזרתי את ההעמדה. בסדרה השלישית אני מציגה אלבום משפחתי שהתמונות הוסרו ממנו ונותרו רק שאריות".

עבודת הווידיאו "Memoriography". "חזרתי פיזית למקומות שבהם הצטלמתי ושחזרתי את ההעמדה"

שאלת זהות

אוצוקה (42) נולדה ביפן, בגיל 10 עברה לחיות בבריטניה, ושתי המדינות מקבלות ביטוי בעבודות שלה. "כילדה וכנערה היו לי הרבה שאלות לגבי הזהות שלי, הרגשתי שאני לא שייכת לשום מקום. עם השנים למדתי לחבב את מצב הביניים הזה, וכיום אני מאמינה שזה נותן לי יתרון. תמיד התעניינתי בדרך שבה אנחנו משמרים זיכרונות, כיצד הם מתעמעמים עם הזמן ואיך אנחנו מפרקים ומרכיבים אותם מחדש".

איך בחרת באילו תמונות להשתמש?

"ברוב התמונות אנחנו מצולמים שמחים ומחייכים, אך השתדלתי דווקא לבחור את אלה שבהן ההבעה שלי היא אחרת, מהורהרת ואולי אפילו עצובה".

כי כך את זוכרת את עצמך?

"לא. העבודות הללו לא עסוקות בעבר, אלא דווקא בהווה ובדרך שבה אנחנו מסתכלים באלבומים המשפחתיים. בזמנים שונים אנחנו מפרשים את התמונות בדרכים אחרות. זה קורה גם כשאני מסתכלת על תמונותיי כצעירה: אם באותו יום אני מרגישה טוב ובטוחה בעצמי, אני מגלה את אותן תכונות גם בילדה שהייתי. אם מדובר ביום שבו אני עצבנית, אני מוצאת לכך סימנים בדמותי כילדה".

שקלת לשתול גם אנשים אחרים?

"לא. אני משתמשת בעצמי ככלי לספר את הסיפור. הדימויים הם אישיים שלי, אבל הנרטיבים מגיעים מהצופים. זה מעורר בהם רגשות, והם יכולים להצטרף למסע ולספר את הסיפור בעצמם. בכל מקום שבו אני מציגה יש תגובות כמו 'יש לי אותה תמונה בדיוק'".

איך זה נעשה מבחינה טכנית?

"זה חלק שאני לא עושה בעצמי. אני נעזרת בשותף שיוצר את עיבודי המחשב".

בסרט "בחזרה לעתיד" הגיבור מנסה לעשות שינוי בעבר שלו. זה גם מה שאת מנסה לעשות?

"שינוי הוא לא מה שחיפשתי, אלא יותר לגלות את עצמי מחדש ואת האפשרות לראות את עצמי באור אחר. דבר אחד שהפתיע אותי הוא שבהרבה מהתמונות, שאת רובן צילמו אמי ואבי, נשאר לצדי מעין חלל ריק. כאילו השאירו אותו שם בכוונה, כדי שיהיה לי מקום לשלב בו בעתיד את הדימוי המבוגר שלי".

יש הבדל בתגובות ששמעת ב־14 המדינות שבהן הצגת?

"הפתיע אותי שבכל העולם אני מקבלת אותן תגובות. חשבתי שפער התרבויות יספק גם חוויה שונה לצופים, אבל מתברר שכולנו מתחברים לחוויות הללו בצורה ממש זהה - בלונדון, בהלסינקי או בתל אביב".

מבחינה מסוימת מדובר בשירת הברבור של האלבומים המשפחתיים.

"כן. אני לא יודעת מה יקרה לקונספט האלבום המשפחתי ולחוויית ההתבוננות בו, כי היום מצלמים כל כך הרבה תמונות, עורכים ומציגים אותן בתוך רגע. כמה מזה ישרוד ואיך זה ישפיע על הזיכרון שלנו? לא ברור".