העבדות שלא הכרתם

"כשירדה בשלבי הסולם לסיפון התחתון, תקף את נחיריה סירחון מחריד וגרם לה סחרחורת פתאומית, חולשה ובחילה. היא זיהתה את ריחו של אוואוו, המוות. הריח נדף משתי נשים חולות ששכבו בפינה אפלה מבלי שאיש יטפל בהן. הנשים מתו למחרת, גופותיהן הושלכו לים. כמעט מיד סערו המים, הסתחררו והאדימו, הכריש שעקב אחר הספינה זכה סוף סוף לארוחתו".

כבר בפסקה הראשונה, הספר "ספינת העבדים" לופת אותך בגרון. הסופר מרקוס רדיקר מצהיר על כך בעמודים הראשונים: כאן לא יהיו הנחות או אתנחתה קומית מהזוועה, רק סיפורם המחריד של יותר מ־17 מיליון אפריקאים שנחטפו באלימות מבתיהם, נמכרו לעבדות ונשלחו בספינות העבדים ליבשת החדשה כדי לעבוד את אדמותיהם של מיליארדרים תאבי בצע.

מרקוס רדיקר. חוויה מטלטלת לכל קורא

סיפור שלא סופר

כמעט 5 מיליון מהאנשים האלו מתו בדרך לאמריקה. קרוב ל־2 מיליון מהם נרצחו בספינות העבדים. אלו ששרדו נאנסו והושפלו. סיפורם לא סופר מעולם, עד שהגיע רדיקר, פרופסור באוניברסיטת פנסילבניה, שהחליט להקדיש את חייו כדי לתעד את המסע המטורף הזה. ביומני נמל שנשכחו, בפרוטוקולים של ישיבות ממשלה באירופה, ביומנים אישים ומכתבים של אנשי צוות, ובארכיונים ברחבי העולם, אסף רדיקר בעבודת נמלים מאומצת את הזוועות במשך עשר שנים.

יש בספר סיפור על רב־חובל שהתעקש להעניק יחס הוגן לעבדים ואף הבריח לספינה רופא בניגוד להוראות. אבל שאר הקפטנים, רבים מספור, היו רודנים אכזריים שרצחו בשיטתיות את החלשים, אנסו את הנשים והילדים והשפילו את האחרים.

מסוף המאה ה־15 ועד סוף המאה ה־19 מאות ספינות כאלו חצו את האוקיינוס בדרכן מאפריקה לג'מייקה. הן היו כלי שיט שנבנו בחובבנות, עמוסות בכלובי ענק ומעט מזון, אם בכלל. ספרו של רדיקר, שפורסם בארה"ב לפני שמונה שנים, זכה באינספור פרסים, ובימים אלו הוא מגיע לחנויות בתרגומם המשובח של עפרה אביגד ויואב כ"ץ.

זוועה מתוארת היטב

אבל מי שלמעשה אחראי על פרסומו של הספר בעברית הוא גיל ("ראסטה") בונשטיין, מפיק, אמרגן, סופר, מתרגם, מרצה, אספן, הבעלים של מועדון סווטו המיתולוגי שפעל בשנות השמונים בתל אביב, ובעיקר היסטוריון מהלך לתרבות הג'מייקנית והאפריקאית. אנחנו נפגשים במוזיאון הרגאיי שבונשטיין הקים בביתו ברמת השרון. "אני חושב שקראתי את כל הספרים שנכתבו על עבדות", הוא אומר, "ואין לי ספק ש'ספינת העבדים' הוא החשוב והטוב שבהם. הקריאה של הספר היא חוויה מטלטלת לכל אדם שקורא אותו. הוא קשה ואכזרי, ובכל זאת אתה לא יכול להניח אותו מהיד. אתה נשאב פנימה לעולם הנורא הזה, ולא יכול להפסיק לקרוא".

איך גילית אותו?

"זה היה בשדה התעופה בטורנטו, טיסת המשך מג'מייקה. נכנסתי לחנות ספרים וראיתי שני גברים ג'מייקנים רוכשים את הספר. קניתי אותו ועד שהגענו לישראל ידעתי שחייבים לפרסם אותו בעברית. התקשרתי לסופר, שוחחנו ארוכות והוא אישר לי למצוא לו הוצאה בישראל. שלחתי את הספר להוצאת בבל, ואחרי יומיים הם התקשרו להודות לי וסיפרו שהם רכשו את הזכויות לתרגום בעברית".

מה בעצם מייחד את הספר הזה משאר הספרים על העבדות?

"לדעתי הוא מתאר את הזוועה בצורה הטובה ביותר. היו המון ספרים וסרטים בנושא, אבל על ספינות העבדים לא נכתב שום דבר. המילה שואה היא כמובן מאוד מורכבת כאן, אבל אין מילה אחרת לתאר את זה".

גיל בונשטיין. "המילה שואה היא כמובן מאוד מורכבת כאן, אבל אין מילה אחרת כדי לתאר את זה" צילום: עמית שעל

אנחנו עסוקים מדי בשואה שלנו מכדי לשים לב לשואה של אחרים?

"זה נכון. אני תמיד מסתכל על הדברים מהנקודה היהודית. וגם מהבחינה הזו הספר הזה חשוב, כי הוא מוכיח לחלוטין שהקשקושים של תנועות אסלאמיות קיצוניות שסוחרי העבדים היו יהודים הם שטויות במיץ. כן, היה איזה יהודי הולנדי, אבל הרוב היו נוצרים, אירים, אנגלים או הולנדים. ליהדות אין חלק בפשע הזה".

מאשימים את יהודי אמריקה בניצול של השחורים, בעיקר במוזיקה.

"כאן כבר יש יותר בסיס לצערי, אבל מדובר באנשים שרצו להביא את הקול האפריקאי למרכז הבמה ועזרו למוזיקאים להתפתח. גנבו מהם פה ושם? נראה שכן, אבל זו לא הנקודה".

אז מה כן?

"עזוב את היהודים באמריקה, בוא נסתכל על היהודים כאן. הרי 50% מהישראלים נולדו במדינות אפריקאיות. למה הם לא יכולים להתחבר למקום שבו גרו אבותיהם? וזה עוד כלום לעומת היחס האיום שלנו לפליטים מאפריקה. הם יכולים להעשיר את התרבות שלנו, אבל אנחנו עסוקים רק בלשנוא. מדברים על זה שהם השתלטו על דרום תל אביב, אבל אני לא יודע כמה אנשים ראו את העושר והאושר שהם מביאים, את הצבעים ושמחת החיים".

לארה"ב יש נשיא שחור. אולי זה הזמן להניח את העבדות בצד?

"תגיד, אתה משוגע? הסימנים של העבדות עדיין ניכרים בכל מקום בארה"ב. אני משוגע על אובמה, אבל תראה איך מתייחסים אליו כאן, בגזענות ובזלזול. המאבק בגזענות עוד רחוק מלהסתיים, תשאל כל אתיופי ברחוב כאן. מבחינתי מדובר בשליחות. אם אנשים יקראו את הספר הם יבינו את הטרגדיה הנוראית הזו, ואולי יצליחו להפסיק לשנוא כל כך".