פוליטיקאים, דוגמניות ופרסומות
הוא התחיל כצלם אופנה והפך לצלם המשפיע ביותר במאה ה־20: תערוכה חדשה של ריצ'רד אבדון נפתחה במוזיאון ישראל, ומנסה לשרטט את דיוקנו של מי ש"שיחק בכל המגרשים במקביל"
"לא מעט אנשים בעולם חושבים שריצ'רד אבדון (Avedon) הוא הצלם המשפיע ביותר במאה העשרים", אומר ד"ר נעם גל, אוצר מחלקת הצילום במוזיאון ישראל, "ואם לא המשפיע ביותר, אז בוודאי בין עשרת המשפיעים".
אבדון (2004–1923) החל את דרכו כצלם אופנה, וגם אחרי שפנה לצילום אמנותי לא זנח את העבודה המסחרית. הוא הציג במוזיאונים הנחשבים בעולם, זכה בפרסים היוקרתיים ביותר ויצירותיו נכללות היום באוספים רבים. התערוכה "תמונה משפחתית" שנפתחה בשבוע שעבר במוזיאון בירושלים ותוצג עד 19 ביולי, מציגה לראשונה את יצירותיו בישראל וכוללת 74 דיוקנאות שתרמו לאוסף המוזיאון איל ההון לאונרד לאודר, הגלריסט לארי גגוזיאן וקרן ריצ'רד אבדון. "בין שמדובר בצילום אמנותי, מסחרי או עיתונאי - הוא ידע איך לייצר דיוקן שיעביר מסר ושיהיה מרשים וזכיר", אומר גל.
אילו יצירות מוצגות בתערוכה?
"מי שיגיע לתערוכה ייתקל, קודם כל, באחד הצילומים הגדולים שראה אי פעם, זה של משפחת המשורר אלן גינסברג שגודלו 2.5 x 6 מטרים. כיום העין כבר רגילה לראות את בר רפאלי מרוחה על בניין שלם בנתיבי איילון, אבל מדובר בתקופה שבה לא עשו דברים כאלה, בטח שלא בהקשר אמנותי. סדרה נוספת של עבודות היא 'המשפחה': 68 דיוקנאות שצולמו במסגרת פרויקט שאבדון עשה עבור המגזין 'רולינג סטון', במהלך ההתמודדות לנשיאות ארה"ב ב־1976 בין ג'ימי קרטר לג'רלד פורד".
גל מסביר כי אבדון החליט על דעת עצמו לצלם גם את אנשי המנגנון שהקיפו את המועמדים: עורכי דין, יועצי סתרים, מזכירות ועיתונאים, וטוען כי הסדרה הזו מעניינת בעיקר בזכות העובדה שמעורבותו המכרעת של הצילום באירועים פוליטיים חשובים לא השתנתה. "מצולמים בה אנשים שהיו אז בראשית או באמצע דרכם, וכיום שיאם כבר מאחוריהם, כמו רונלד רייגן וג'ורג' בוש". לצד התצלומים המקוריים של אבדון מוצגים גם גיליון ה"רולינג סטון" שבו הם פורסמו, פרסומות לסיגריות, דוגמניות ולהקות רוק. "זה מסמל את מהותו של אבדון, שחי את השילוב הזה ושיחק בכל המגרשים במקביל", אומר גל.
השקתם לראשונה אתר אינטרנט ייעודי לתערוכה הזו.
"מטרת המיני־אתר הזה היא לנהל דיון עם הקהל על נושאים שעולים מהתערוכה, כמו מהו הקשר בין צילום ליחסי הון־שלטון. את הדיון הזה אנחנו מקרינים על מסכים בחלל התערוכה, וכך המבקר יכול להתרשם בו־בזמן מהיצירות וממה שאחרים חושבים עליהן. אנחנו שואפים לשתף את הציבור כמה שיותר בפעולה האוצרותית, ואולי גם להגיע למצב שבו נשאל את הצופים מה היו רוצים לראות על קירות המוזיאון".
יש שיאמרו כי זה צעד פופוליסטי?
"יש אפילו שיגידו שזה צעד די מסוכן למעמד המוזיאון או למעמדה של האמנות, אבל כשמוניתי לתפקידי לפני ארבעה חודשים היה לי ברור שאעסוק גם בתפקיד הצופים בצריכה האקטיבית של אמנות. מסקרן אותי לדעת איך יצירה נתפסת בעיניהם, איך הם זוכרים אותה, והמחלקה לצילום היא מקום אידיאלי לכך, כי זה המדיום הכי נגיש. הצילום לא שייך רק לאמנות, אלא גם לעיתונות, למדע, לאופנה, לרפואה ולכולם יחד. אוסף הצילום של המחלקה הוא בין הגדולים בעולם, עם יותר מ־100 אלף פריטים, כך שאי אפשר להציג את כולו, ולדעתי צריך לתת משקל גדול לצופים בהחלטה על מה לשלוף מתוך זה החוצה. בגישה הזו אנחנו נמצאים בקבוצה מכובדת מאוד של מוסדות, כמו מוזיאון המטרופוליטן בניו יורק למשל, שמנסים דרכים חדשות: במקום עם הפנים לקיר, אנחנו צריכים להסתובב עם הפנים לקהל".
