חוט השני

מיקה בר: בד שהוא אוריגמי

"הפורמט הפעם שונה. הוא ארוך וצר, ובמקום תבנית אחת שחוזרת על עצמה יש בו קומפוזיציה של צורות משתנות", מסבירה בר, שמוכרת עבודות דומות בחנויות עיצוב שונות. "ניסיתי לשלב בין התחושה של הבד לבין הצורות הגיאומטריות שעליו, והשילוב ביניהן יוצר חומר שכיף לא רק להסתכל עליו, אלא גם לגעת בו".

העבודה של בר שתוצג בתערוכה. מוכרת פריטים דומים בחנויותצילום: לאוניד פדרול

סאשה סטויאנוב: 200 גוונים של אפור

בכל יום במשך שמונה חודשים ישבה סאשה סטויאנוב ליד הנול שבביתה וארגה את העבודה "מונולוג". בתום התקופה התקבלה יצירה שגודלה 5X2 מטרים - שטיח קיר שנראה כמעט ריאליסטי, ובו כיסא ריק לצד וילון סגור, בד בתוך בד. "למדתי תיאטרון, ותפיסת העולם הזו ליוותה אותי: הווילון הזה יכול להיפתח בכל רגע ומשהו יתגלה ויתחיל מאחוריו. מנגד, הוא משל לדרך שבה אנחנו מכסים את עצמנו בחיים, בלי לגלות לאחרים מה קורה אצלנו. הכיסא הוא של מישהו שהלך, אבל הנוכחות שלו נשארה".

העבודה הדקדקנית של סטויאנוב מתחילה עוד לפני הנול. את הצמר היא טווה וצובעת בעצמה, עד שיש בידיה חוטים ביותר מ־200 גוונים של שחור, לבן, מעט חום והרבה אפור. "לפעמים שואלים אותי למה אני לא משתמשת בצבעים אחרים. כשעליתי לארץ מאודסה שאלתי את עצמי למה צריך הרבה צבעים כשאפשר להגיד כל כך הרבה עם אפור".

עבודה של סאשה סטויאנובצילום: לאוניד פדרול

עביר עטאללה: הכאפייה והאשה הדרוזית

הצילום לא מתחבר באופן מיידי לתערוכת טקסטיל, אבל דווקא היעדרו של הבד הופך אותו לדמות משמעותית בעבודותיה של עביר עטאללה, שמתמקדת בבד המסורתי של הכאפייה והמטפחת הדרוזית ובמשמעויות החברתיות שבו. "אני אישה שמרנית, אבל מבחינתי זה קודם כל סמל לגבריות ולמקום של הגברים מול זה של הנשים בחברה הדרוזית", אומרת עטאללה. "הכאפייה והמטפחת הן סמל למסורת הדרוזית, אבל מה קורה למסורת מול החברה המודרנית?".

את הדוגמה והטקסטורה של הכאפייה היא מציירת בתצלומים על גופן ופניהן של בנותיה, שמופיעות בהם בלבוש מינימלי, מכוסות־לא מכוסות בציורי הגוף: "במשך שנים אסור היה לצלם נשים בחברה הדרוזית, ויש כאן שילוב בין טכניקת הצילום, שהיא חדשה יחסית במגזר, לבין הבדים המסורתיים, שאמורים לכסות את הגוף אבל בעצם לא נמצאים עליו".

עבודה של עביר עטאללה

שירה שובל: זכוכית על הנול

"הרבה אנשים שואלים אותי מה עבודה על נייר עושה בתערוכת טקסטיל", צוחקת שירה שובל, "אבל בעיניי טקסטיל הוא כבר מזמן לא רק בד". ההתחלה של שובל היתה בנול. היא ארגה סקיצה קטנה, שבה שילבה שני חומרים שבדרך כלל לא נפגשים: חוטי צמר ובד עם סיבי זכוכית. "הסתקרנתי לראות איך החומרים משפיעים זה על זה ואיך חומר טכנולוגי ישתלב באריגה ידנית", היא מספרת.

הסקיצה נסרקה למחשב, והבד המשיך להיארג עליו, הפעם באופן דיגיטלי: "דרך כלים דיגיטליים יצרתי יריעה גדולה יותר. המעבר בין החומר לדימוי ובין המחשב לחומר עצמו ריתק אותי. בהתחלה הדפסתי את הדימוי הזה על בד, וזה יצא יפה אבל פגע במידה מסוימת בכוח של הדימוי, שהפך להיות חומרי בפני עצמו. כשהדפסתי אותו על נייר, הרגשתי שהצלחתי להעביר את המהות שלו".

עבודה של שירה שובל

גלי כנעני: בגדי הווינטג' החדשים

בגדי יד שנייה הם חומר הגלם העיקרי לעבודותיה של גלי כנעני. את הבגדים, שבעיני חובבי הווינטג' היו יכולים להיחשב כפריט חובה במלתחה, היא מצלמת כמו שהם, ואז מפרקת: בתחילה את התפרים ואת חלקי הבגד, ולאחר מכן את החוטים המרכיבים את האריג.

עבודה של גלי כנעני

"אני בוחרת את השתי או את הערב ומתחילה לפרק אחד מהם, ובשלב מסוים אני עוצרת ומשאירה חלק כמו שהוא. את החלק הפרום אני אורגת לתוך חוטי כותנה חדשים, לבנים, דקים וצפופים, שאותם אני מרכיבה על הנול", היא מסבירה.

הפירוק וההרכבה מחדש, שמלווים את עבודותיה של כנעני, יוצרים מפגשים מפתיעים שמותחים את הגבולות של מה שאנחנו מגדירים כבגד. "מבחינתי זה סוג של מחקר. אני ממש נכנסת לתוך הבד, וגם כשהוא הופך להיות חוט הוא ממשיך לשאת את המידע שנצבר עליו - הגזרה, קו המתאר, קטעי הדפסים שכשהם נפגשים עם החוט שלי הם יוצרים הדפס חדש. אחד האתגרים שלי הוא להעביר משהו מחוויית הפירוק, שרק אני רואה אותה, גם ביצירה הסופית".