• תפריט
פנאי

תרמילאים, תפסיקו להרוס

הסרט "Gringo Trails" של האנתרופולוגית פגי וייל צולם במשך 14 שנה בדרום אמריקה ובמזרח הרחוק. התוצאה היא מסמך המאשים את המטיילים הצעירים, שמתעניינים בעיקר במסיבות וכיף, בהרס הסביבה המקומית

תמר וילרפורט 08:5102.02.14

עבודת הדוקטורט של ד"ר פגי וייל, אנתרופולוגית מאוניברסיטת ניו יורק, הובילה אותה בסוף שנות התשעים לשנה בבוליביה, במטרה לבחון את ההשפעות של תיירות התרמילאים על הכלכלה הפוליטית שם. תוך כדי כך היא נחשפה לספרו של יוסי גינסברג "בחזרה מטואיצ'י" ("Lost in the jungle"), ואת עשר הדקות הראשונות בסרט הדוקומנטרי שיצרה בעקבות המחקר, "Gringo Trails", הקדישה לו ולתיירות הג'ונגלים שהתפתחה בבוליביה בעקבות סיפור הישרדותו ביערות הגשם במשך שלושה שבועות לפני יותר מ־30 שנה.

 

הסרט מסתיים בראיון עם גינסברג, שעוסק כיום בתיירות אקטיביסטית ומבוקרת, כזאת שמיטיבה עם המקומות שבהם היא מבקרת, או לפחות לא הורסת אותם. הסרט עצמו, שצולם במשך 14 שנה במדינות מתפתחות, מתאר את ההרס באותם מקומות ואת הנזקים שנגרמים בעיקר בידי תרמילאים לאנשים ולבעלי החיים שבהן.

 

הבוקר שאחרי מסיבת פול־מון. "הרבה אזורים בעולם יכולים להיות הקופנגן הבא" הבוקר שאחרי מסיבת פול־מון. "הרבה אזורים בעולם יכולים להיות הקופנגן הבא"

 

מגעים לשידור בישראל

 

"התמקדתי במדינות מתפתחות, ולא במדינות כמו ניו זילנד או אוסטרליה, כי בגלל מגבלות תקציב קשה להן יותר לשלוט בהשפעות השליליות של גלי התיירים", אומרת וייל בראיון ל"כלכליסט" מניו יורק. סרטה של וייל מוקרן בימים אלה במוזיאון הטבע בניו יורק, ויוצריו נמצאים גם במגעים עם גורמי שידור מקומיים, שמעוניינים להקרינו בישראל.

 

למה גינסברג?

"הוא מייצג, במידה רבה, את דור התרמילאים של שנות השמונים בבוליביה, זה שבא אחרי דור ההיפים של שנות השישים והשבעים. הגל הזה כלל בנוסף לישראלים גם צרפתים", אומרת וייל, וממהרת להסביר כי אין בדבריה האשמה ספציפית כלפי ישראלים וצרפתים: "זה לא אומר שמטיילים אחרים מתנהלים בצורה אחראית יותר. מרבית התרמילאים הם בדרך כלל מאותו מעמד כלכלי, ויש ביניהם יותר דמיון מאשר הבדל. מה שקריטי פה הוא עניין הגיל והפערים התרבותיים בינם לבין התושבים המקומיים. ישראלים ובריטים נוהגים לצאת לטיול בגיל צעיר יותר מאחרים - הישראלים אחרי השירות בצבא והבריטים בשנת החופש שהם לוקחים לפני הלימודים האקדמיים. לכן הם גם יותר מחפשים את המסיבות ואת הכיף, ופחות מעניין אותם להתערות בתרבות המקומית ולהבין אותה. ההבדלים בינם לבין המקומיים שהם פוגשים עמוקים יותר".

 

החוף בקופנגן, תאילנד החוף בקופנגן, תאילנד

 

יצאת לצלם בבוליביה לפני 14 שנה. מה חשבת שתמצאי?

"ב־1999–2000 צילמנו בבורקינה פאסו, מאלי, פרו, בוליביה, לאוס ותאילנד. חזרנו לצלם בהן ב־2001–2002, ושוב בבוליביה ובתאילנד ב־2010. את בהוטן הוספנו ב־2012. במשך הצילומים הבנו שיש לנו ביד מסמך חזותי שמתעד את השינויים שהתרחשו בעקבות התפתחות התיירות לאזורים האלה, ושנוכל להציע סיפור אזהרה. לפני 30 שנה לא היה לנו כזה תיעוד של מה שקורה בתעשיית התיירות, שהכפילה את עצמה ב־10–15 השנים האחרונות".

 

את עצמך תרמילאית?

"המחקר והשנים שינו את הדרך שבה אני מטיילת. ביקרתי ביותר מ־50 מדינות בעולם, ועדיין לא הגעתי למונגוליה, למוזמביק או לגרינלנד. יש רשימה ארוכה של מדינות שמעניינות אותי. אני כבר לא מסתכלת בעיניים רומנטיות על אנשים ומקומות כפי שעשיתי בביקוריי הראשונים, אני יותר ממוקדת מטרה. אני, כמובן, מבינה את ההשפעה שלי על המקום, ולכן בוחרת אחרת את היעדים. אני מחפשת דברים אחרים, ולכן מטיילת בסגנונות שונים - גם כתרמילאית, אבל נוח לי ברוב ההגדרות".

 

50 אלף איש במסיבה

 

קוסטאס כריס, עורך הטיולים בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק אדבנצ'ר, מספר בסרט על המפגש הראשון שלו עם קופנגן בתאילנד ב־1979. אחרי שכל התרמילאים בסירה שהיה בה ירדו בקוסמוי, ביקש כריס להגיע לאי אחר, שאין בו מטיילים וזרים. הוא חי במשך חודש אצל משפחה באי קופנגן הבתולי. כשהמשיך בטיול פגש תרמילאים מגרמניה, סיפר להם על קופנגן וביקש שישמרו על המקום בסוד. השאר היסטוריה.

 

ד"ר וייל: "יש מקומות שיתאוששו אולי, אם ניתן להם לנשום. לתרמילאי על תקציב מוגבל לא יקרה כלום אם שבוע אחד הוא ישלם קצת יותר" ד"ר וייל: "יש מקומות שיתאוששו אולי, אם ניתן להם לנשום. לתרמילאי על תקציב מוגבל לא יקרה כלום אם שבוע אחד הוא ישלם קצת יותר"

 

במסיבת הפול־מון בתחילת המילניום חגגו בקופנגן 15 אלף איש, וב־2010 מספרם כבר הגיע ל־50 אלף. ראש העירייה של קופנגן, המתראיין אף הוא בסרט, מדבר על כך שרצה לשתף פעולה ולזכות בהכנסות מתיירות, אבל העניין יצא משליטה ויעידו על כך הררי בקבוקי הבירה והאשפה על החוף בבוקר שלאחר המסיבה, שלא לדבר על החוגגים המעולפים.

 

פגשת תרמילאים שמודעים להשלכות הטיול שלהם?

"האמת שכן. במאלי פגשנו תיירת מאיטליה, שאמרה לנו שהיא הבינה שאם המקומיים מתרגשים מהעובדה שהזרים אוהבים את האוכל שלהם או מתלהבים מהשוק שלהם, אז הזרים האלה מייצגים משהו. היא אמרה שכאשר המקומיים בשוק ראו אותה אוכלת גויאבה והתלהבו מזה, היא הבינה את האחריות שמוטלת עליה. לדבריה, מאז היא הקפידה על אופן ההתנהגות שלה, לא התלבשה בצורה חושפנית ולא עישנה לידם. רק במסיבות ובריכוזים של תיירים, שבהם כולם עישנו, היא כן הרשתה לעצמה".

 

אי אפשר להתעלם מההכנסות של המדינות האלה מתיירות. יש כפרים שמתקיימים רק מזה.

"תיירות יכולה להיות דבר חיובי ולפרנס קהילות, אבל הקהילות האלה חייבות לשלוט בצורה שבה התיירות מתפתחת באזורן,

וחייבת להיות תוכנית ארוכת טווח כדי לא ליפול להרס הפוטנציאלי".

 

צילמת גם בבהוטן, שם משלם תייר 250 דולר ליום ביקור. אז בסוף נתנקז כולנו לאירופה הקלאסית?

"בגלל המחיר הגבוה של ביקור בבהוטן מגיעים אליה רק פרופסורים בפנסיה. זה אפשרי רק במדינה כמוה, שאינה תלויה בהכנסה מתיירות. חשוב לטייל במקומות שבהם המקומיים יוזמים את התיירות ומנהלים אותה. יש מקומות שיתאוששו אולי, אם ניתן להם לנשום. לתרמילאי עם תקציב מוגבל לא יקרה כלום אם שבוע אחד הוא ישלם קצת יותר".

 

איזה אזור או איזו מדינה הם הבאים להיפגע לדעתך?

"הרבה אזורים בעולם יכולים להיות הקופנגן הבא. הקרנות הסרט הצליחו לעורר שיח. אנשים אמרו שהוא גרם להם לחשוב על תפקידם כתיירים, או לפחות צרם להם".

בטל שלח
    לכל התגובות