חג הפירסינג
אל הינדו אחד ניצח אל הינדו שני, וכל דרום־מזרח אסיה חוגגת. חוץ מתפילות ידאגו שם גם לחורר את הגוף איפה שרק אפשר
בגופו של אדם יש מנגנוני הגנה ששומרים עליו מפני סכנות; שניים כאלה הם מנגנון הפחד ומנגנון הכאב. בדרך כלל הם פועלים בהרמוניה מופלאה, שבה מנגנון הפחד מכאב מונע מאיתנו לעשות שטויות שגופנו ישלם עליהן את המחיר. כל זה נכון, למעט מקרים שבהם חצי מהצמד הזה מחליט להתעלם מהמציאות. כמו, למשל, במקרה של ילד אחד בן 12, שהחליט לבנות עם חבריו שערי כדורגל מקורות עץ, תוך עצימת עין והתעלמות מוחלטת מעשרות המסמרים החלודים שהיו קבועים בקורות הנ"ל. מסמר אחד כזה, עצמאי במיוחד, השתחל אל תוך אצבעו של אותו ילד ופילס את דרכו לאורכה עד שיצא בצדה השני. ההבנה שזה הולך לכאוב לי מאוד הגיעה שבריר שנייה לפני הכאב עצמו. המסר עשה את הדרך מהאצבע המחוררת אל המוח, והתפוצץ שם בזעקות כאב. ריצה הביתה, דם מטפטף בחדר המדרגות, חבישה. אין כדורגל היום.
הכאב הוא דרכו של הגוף להודיע לנו שמשהו לא בסדר, ושכדאי לטפל בזה כי זה לא ייגמר טוב. מכיוון שכך, רבה היתה התמיהה לנוכח דיווחיו של שליח המדור בהודו על חג חביב, שבמרכזו, לבד מלבוש ססגוני ושלל פרחים, גם העניין הפעוט הזה של נעיצת חפצים חדים באזורים שונים בגוף.
Taipusam הם קוראים לזה, בכל מיני מקומות מהודו ועד מלזיה, ואלפי אנשים שמאמינים שזה יעשה להם טוב מצטרפים לחגיגה. הכל מתחיל בהינדו, ובעובדה שיש להם אינסוף אלים בכל הצורות והצבעים, שנאבקים זה בזה על עניינים שברומו של עולם. אז אל אחד הרגיז אל אחר או משהו כזה, ואחר כך אל שני ניצח אל שלישי, ובסוף כולם אומרים תודה וחוגגים משהו. כמו בכל דבר שקשור בהינדו, איכשהו מעורב גם שיבא (לא, לא בית החולים) וגם טיפוס אחר בשם מורנגאן, שנולד לשיבא ולפרוואטי במזל טוב. מורנגאן מיודענו קיבל מאמו סוג של חץ מתכת והנהיג את המאבק ברעים. בגלל אותו חץ מתכת (ויש הגורסים חנית), נועצים המאמינים את מה שהם נועצים בפניהם, בגבם, בבטנם, יו ניים איט. אפשר היה פשוט להביא בונבוניירה כאות תודה, אבל כל אחד והטעם שלו.
כן, כן, אני יודע. הכל שייך לאמונה ולשליטה של המוח בכאב ול־Matter Mind over וכל זה. אני גם יודע שיש הגורסים שהמוח יכול לנטרל את הכאב ולשלוט בו בכוחה של אותה אמונה ובלה בלה בלה.... בסוף בסוף, איך שלא תסתכלו על זה, זה נגמר בחורים בגוף ובהמון דם. מעניין אם מישהו שאל את מורנגאן אם ככה הוא רוצה את המתנות שלו: מחוררות ומדממות.
בכל מקרה, העסק הזה נמשך בינואר ובפברואר. ביום שישי, 17 בינואר, למשל, יחגגו בסינגפור. החגיגות הללו מלוות, מן הסתם, בשלל תפילות, טקסים ומנחות לאלי ההינדו, אבל זה באמת שולי מבחינתנו. העיקר זה לחורר, וכמה שיותר.
חוגגים את ה־Taipusam. הכלל בגלל החץ של מורנגאן
