וונדר־מן
מרסל וונדרס, מעצב־העל ההולנדי ומבעלי Moooi, לא מרגיש מחויב למכור להמונים: "כמה אנשים יכולים להרשות לעצמם לקנות פיקאסו?", הוא אומר על עיצוביו. איקאה? עדיף כבר לקנות בחנויות יד שנייה
מרסל וונדרס לא נח לרגע. המעצב ההולנדי הנודע, ש"הניו יורק טיימס" הגדיר לפני כשנתיים כ"ליידי גאגא של עולם העיצוב", מצליח להמציא את עצמו בכל פעם מחדש ולמתוח את תחומי העשייה שלו מעיצוב מוצר לעיצוב פנים, דרך נגיעות בארכיטקטורה ועד לקוסמטיקה. "העולם מייצר קופסאות קטנות ואני לא כל כך מתאים לתוכן. העבודה שלי אמנותית, אבל אני עוסק בעיצוב", מנסה וונדרס (50) להגדיר את עצמו, על אף שהוא מצהיר שאינו אוהב הגדרות.
וונדרס הוא גם מרואיין מנוסה מאוד, ומכונה שוב ושוב בתקשורת "מאסטר בשיווק". קשה לחלץ ממנו אמירות שלא ישרתו את התדמית שלו, ובכל זאת, שאלה על תג המחיר הגבוה של מרבית עיצוביו מוציאה אותו משלוותו: "אין לי מחויבות לעשות משהו שכולם יוכלו לקנות, גם אם לפעמים אני כן עושה את זה ומעצב כיסאות ב־200 יורו או מוצרים למרקס אנד ספנסר שנמכרים אפילו יותר בזול", הוא עונה בלהט. "רוב האנשים יכולים לקנות פריט בעיצוב שלי, אף שלפעמים יצטרכו לחסוך כדי לרכוש אותו. נכון, יש עיצובים שלי שרוב האנשים לא יוכלו להרשות לעצמם, אבל אני לא עובד בשביל אף אחד ואני תמיד יכול לעצב משהו בשביל אנשים אחרים.
"אני חי ממכירת המוצרים ולא מתכוון להגן על זכותי להרוויח כסף. אנשים יכולים ליהנות מהעבודה שלי בחינם, מבלי לקנות אותה, אבל אם מישהו רוצה פריט מסוים אצלו, בבית שלו, זה כבר יעלה לו", מוסיף וונדרס, ומשווה את עבודתו לזו של פיקאסו: "כמה אנשים יכולים ליהנות מצפייה בעבודה של פיקאסו, וכמה יכולים להרשות לעצמם לקנות פיקאסו? לא צריך לקנות אותו כדי ליהנות. מצד שני - אם משהו יקר מדי לכולם, אז הוא פשוט לא יעבוד".
וונדרס הפך לכוכב עולה בסצנת העיצוב העולמית באמצע שנות התשעים, כשעיצב עם קבוצת Droog (מהולנדית: "יבש") ההולנדית את הכיסא הסרוג (Knotted Chair). בתחילת שנות האלפיים הקים עם שותפו ל־Droog, קספר וויסרס, את חברת Moooi (מהולנדית: "יפה"), שמציעה את עיצוביו של וונדרס לצד שיתופי פעולה עם מעצבים אחרים מרחבי העולם,
חלקם ידועים ואחרים חדשים ומבטיחים.
אתמול נפתח בקניון רמת אביב מיצג מעבודותיו של וונדרס, " It Makes Me Wonders", שהגיע לארץ בחסות טולמנ'ס וקרני תכלת, החברות שמייבאות את הרהיטים וגופי התאורה של Moooi לישראל. המיצג, שיהיה פתוח לקהל עד 7 בינואר, כולל עבודות נבחרות של וונדרס לאורך השנים, בהשראת הביתן שהציגה Moooi בשבוע העיצוב האחרון במילאנו וזכה לשבחים. ב־1 בפברואר תיפתח תערוכת רטרוספקטיבה לוונדרס במוזיאון סטדליק באמסטרדם, שיוצגו בה כמחצית מהעבודות שעשה עד היום: "התערוכה הזו היא דבר גדול מאוד בשבילי", הוא אומר, "אני בתקופה לחוצה מאוד, אבל אני אוהב את זה".
עבודה פרובוקטיבית
לאורך השנים זכה וונדרס באינספור פרסים, כיכב על שערי מגזינים, הרצה ברחבי הגלובוס וגם עורר הרבה רעש בעיצובים שלו ובדרך שבחר להציג אותם. דוגמאות מובהקות לכך הן ה־Snotty Vase - סדרת אגרטלים השואבת את השראתה מנזלת ומסינוסיטיס, ה־Egg Vase - אגרטל בצורת קונדום ממולא בביצים, או ה־Monster Chair, כיסא המפלצת. "גם אם רוב העבודה שלי יכולה להיחשב פרובוקטיבית, בסופו של דבר העיצוב שלי הוא אנושי והומני ולא טכנוקרטי. בעיניי זו לא פרובוקציה אלא פרספקטיבה שונה, ואם העיצוב שלי מעורר התנגדות אז זה מצוין", הוא מצהיר בביטחון. "בתוך עולם העיצוב, שהוא עולם מודרני מאוד, אני מנסה ליצור עבודה שהיא לא אופנתית, שהיא אפילו ההפך מאופנה. כשמסתכלים על עבודות שלי קשה לזהות מתי הן נוצרו. חשוב לי שהעיצוב שלי יהיה טוב ותקף גם הרבה שנים אחריי".
סוגיית אורך חייו של פריט מעוצב מובילה את וונדרס להתנגח באיקאה: "אנשים טועים כשהם חושבים שאינם יכולים להרשות לעצמם עיצובים על־זמניים ומוצרים איכותיים. אפשר לקנות בחנויות יד שנייה דברים מופלאים, באיכות נהדרת ובמחיר משתלם באמת. במקום זה הם מעדיפים לקנות באיקאה משהו שיחזיק מעמד שלוש שנים וגם נראה נורא", הוא מאשים, ומסביר את הסיכונים הכלכליים שחברות עיצוב לוקחות על עצמן: "המחיר הסופי של המוצר משקלל את עלות ההשקעה ועלות הכישלונות שבדרך, עלות המחקר והניסוי, עלות החומרים האיכותיים וגם הפרסום. מעצבים טובים פועלים מתוך תשוקה", הוא אומר וחוזר לתקוף את השבדים: "אין חברת עיצוב אחת, אולי חוץ מאיקאה - אם אפשר בכלל לקרוא למה שהם עושים עיצוב - שלא סובלת תקציבית מהתשוקה לחדש. אם רוצים עבודה מקורית, לא גנובה או מועתקת, צריך גם לשלם על זה".
אחת המחמאות הנשמעות שוב ושוב לגבי עיצוביו של וונדרס היא הזווית ההומוריסטית שלו, אולם הוא מסתייג: "אני מנסה לא להצחיק, כי הומור הוא מסוכן לעיצוב. כשמספרים בדיחה יותר מפעמיים־שלוש היא מתחילה לשעמם, וכדי שעיצוב ישרוד אסור שיהיה משעמם", הוא מנמק, ומיד מסביר את הקשר של עיצוביו להומור. "כשאני מספר בדיחה, זה בעצם סיפור. ברגע שהכיוון ברור לשומע, ונראה שהוא מבין אותו - אני משנה במפתיע את הסוף. כמו העיקרון שמאחורי בדיחות, גם אני משנה את סוף הסיפור בעיצובים שלי. כל העבודות שלי הן קלאסיות למדי ומובנות, אבל עם תוספת קצת מוזרה. לכיסא שלי תמיד יהיו ארבע רגליים ומשענת, אבל ברגע שמתרגלים למחשבה שזה כיסא, אני עושה משהו מוזר", אומר וונדרס. "בסופו של דבר, אני מעצב אובייקט שצריך להפתיע לא רק במבט ראשון, אלא להישאר מעניין כל הזמן, כך שגם אם ההפתעה מעלה חיוך על פני הצופה בה לראשונה, זו לא בדיחה".
לא קורא מגזינים
וונדרס, כך מתברר, לא קורא יותר מדי מגזיני עיצוב, עובדה שהוא חושף כשאני שואלת על מעצבים אחרים שהוא מעריך. אך דווקא ההקשר הישראלי גורם לו להיזכר: "אני יודע שיש הרבה מאוד כוחות יצירתיים בישראל, ודוגמה נפלאה לכך היא רון גלעד, שמציג בקולקציה שלנו", מחמיא וונדרס למעצב הישראלי, ובדרך אגב גם לעצמו: "אני חושב שאנחנו החברה הראשונה אי פעם שמייצרת עבודה שלו. אנחנו תמיד מנסים למצוא את הכישרונות הצעירים האלה ולעזור להם לפרוץ".
