מות האמן, הזווית האישית: תערוכה מיצירתו של גדעון גכטמן
מחר תיפתח במוזיאון ישראל תערוכה הסוקרת את יצירתו של גכטמן. אלמנתו בת שבע ואוצרת התערוכה איה מירון בחרו את העבודות החשובות ביותר שלו, ומספרות ל"כלכליסט" על תהליכי היצירה
העבודה: חשיפה (1975)
"גדעון אמר שהחוויה הכי חזקה שלו מהניתוח היתה הגילוח. הגלב הגיע וגילח לו את החזה, הרגליים ובתי השחי, וגדעון הרחיב את זה לכל הגוף", מספרת אלמנתו בת שבע גכטמן על ניתוח שעבר להחלפת מסתם בלבו.
חשיפה צילום: אלי פוזנר גכטמן סבל מגיל צעיר מבעיות בלבו עקב סיבוך רפואי של מחלת מפרקים שלקה בה בגיל עשר. ההתמודדות עם חולי ומוות היא מוטיב חוזר ביצירתו, והתערוכה "חשיפה: עבודות לאחר ניתוח והחלמה", שהוצגה בעבר בגלריה יודפת בתל אביב, תוצג עכשיו במלואה במוזיאון ישראל. גכטמן תיעד את התהליך שעבר בבית החולים: את הצוות הרפואי שטיפל בו, את גיליון החולה ואת ההיסטוריה הרפואית שלו שכוללת את סיפור ילדותו, צילום של המיטה ששכב בה, צילום רנטגן של המסתם, וגם וידיאו ותמונות סטילס של תהליך הגילוח וחלקי גופו לפני ואחרי. את השיער שהוסר חילק לקופסאות פרספקס, לפי חלקים בגוף, ואלה מוצגות לצד התמונות.
מודעת האבל שגכטמן הכין לעצמו צילום: אלי פוזנר "בשנות השבעים זו היתה תפיסה חדשנית לגמרי", מסבירה אוצרת התערוכה איה מירון, "תפיסה קונספטואלית שהופכת את החיים לחלק מיצירת האמנות ומנתחת אותם מחדש. גדעון עשה זאת בצורה רהוטה ומאופקת, כמו משפט עם נקודה בסופו. הנקודה בסוף היתה מודעת האבל העצמית שפרסם עם נעילת התערוכה. אבא שלו פתח בבוקר את העיתון, ראה אותה והתקשר מודאג לשאול מה קרה". מודעת האבל חזרה במופעים אמנותיים שונים, שהפכו אותה ליצירת אמנות בפני עצמה. התערוכה הזו מסמלת את תחילתו של פרק חדש ומשמעותי בעבודתו של גכטמן: "חשיפה היא ההתחלה של הליכה בדרך מסוימת", אומרת גכטמן. "כל העבודות אחריה הן במידה מסוימת ילדים של 'חשיפה'".
גכטמן: מחלוצי האמנות המושגית
גדעון גכטמן (2008–1942) היה מחלוצי האמנות המושגית בישראל ונחשב לאמן שהקדים את זמנו. יצירותיו, שהתמקדו במוות ובהיסטוריה המשפחתית שלו, הוצגו עד היום רק בגלריות פרטיות ובמסגרת תערוכות קבוצתיות במוזיאונים. הרטרוספקטיבה במוזיאון ישראל היא הראשונה של האמן לבדו שמוצגת במוסד ציבורי. גכטמן, שלימד אמנות בבצלאל, במדרשה למורים לאמנות ברמת השרון, במדרשה בבית ברל ובמוסררה בירושלים, זכה בפרסים מטעם האקדמיה המלכותית בלונדון, מוזיאון תל אביב, מוזיאון ישראל ומוזיאון חיפה, וכן בפרס מפעל חיים מטעם שר התרבות.
העבודה: עגלה (82'–'84) | "רולס רויס מעגלת רחוב"
ארכיב צילום: אלי פוזנר
העבודה היא מיצב מונומנטלי שנראה כקיר של בית קברות, ובגומחות שלו ניצבים פרחים, פסלים, כדי קבורה וחפצים אחרים - כולם חיקויים שנוצרו באמצעות שעתוק טכני. העבודה שמוזיאון ישראל רכש לפני כשנה ביותר מ־200 אלף שקל היא ספק חיקוי ספק שחזור של המאוזוליאום בבית הקברות בפורטבואו שבספרד, שבו נקבר ב־1940 מבקר הספרות, המסאי והמתרגם ולטר בנימין. "אני מתה על העבודה הזו", צוחקת גכטמן. "היא מסכמת המון אלמנטים מהעבודה של גדעון. באירופה קוברים בקירות ומקשטים, והוא שם בגומחות דברים שלו שמקיפים כל כך הרבה והם מרתקים ומופלאים".
מירון: "כל היצירות שלו נמצאות בתוך מערך מוצגי של מאוזוליאום. מבחינתו, גוף העבודות היה הכנה לקראת המוות, והוא בנה אותו כך שאפשר יהיה להציגו גם אחרי שכבר לא יהיה".
העבודה: יותם (2000) | "האב התייתם מהבן"
ב־1998 נפטר יותם, בנו הבכור של גכטמן, ממחלה אוטואימונית. שנתיים לאחר מכן הוא הציג את המיצב "יותם", שתיעד את בנו הגוסס. "הוא יצר ניסוח אמנותי של המחלה והאשפוז של הבן, והתערוכה, וגם שמה, מעבירים את המסר שהאב התייתם מהבן", מסבירה מירון. "זה היה אירוע שהפך יוצרות, כי גטכמן עסק כל כך הרבה שנים במותו שלו וכבר יצר את מודעות האבל שלו - ופתאום הבן נפטר. המוות הפתיע כי לא היה לפי הסדר".
יותם. מיצב על מות בנו הבכור של גכטמן בגיל 26 צילום: עודד לבל המיצב מורכב מפרגודים, ציוד רפואי וארוניות בתי חולים, ובתוכן עבודות של גכטמן. בין אלה משולבים תצלומים של יותם וחלקי גוף שלו, יציקה של כפות רגליו ושתי מיטות - אחת גדולה ואחת קטנה - הניצבות זו לצד זו ומרמזות על שותפות הגורל בין האב לבן.
"העבודה על 'יותם' היתה לי קשה מאוד, והתכסחתי עם גדעון על זה", מספרת גכטמן. "כל עוד היה מדובר בגוף שלו זה היה בסדר גמור, אבל כאן זה כבר היה אינטימי וחשוף מדי. הוא צילם את יותם במיטה, כשכף הרגל שלו מציצה. אף שהיא גדלה עם השנים, הרגל הזו היתה עדיין הרגל של התינוק שלי, אף שהיה כבר בן 26. זו היתה חשיפה של הסיפור הפרטי לעיני כולם. יותם שיתף עם זה פעולה. הוא לא חשב שהוא ימות".
העבודה: מברשות (74'-77') | "גידלנו שיער והסתפרנו"
סדרת המברשות שיצר גכטמן משערו ומשערם של בני משפחתו היא העבודה המשפחתית, האינטימית והאישית ביותר בעיניה של בת שבע גכטמן: "אני לא מוכנה למכור אותה, אף שהמוזיאון רוצה לקנות אותה. אני אפילו לא שואלת כמה הם רוצים לשלם".
צילום: אלי פוזנר מירון מגדירה את הסדרה הזו כמצמררת: "זו עבודה נקייה ומאופקת, שמצליחה להעביר כל כך הרבה - גם אילן יוחסין וגם קונוטציה לשואה, והיא גם מעוררת בצופים תגובה פיזית של הסתמרות שיער הגוף, מה שגורם לנו להפוך לרגע לאובייקט".
צילום: אלי פוזנר המברשות מוצגות בקבוצות, לפי שלבים בחייהם של בני משפחת גכטמן: זוג מברשות משערם של גדעון ובת שבע, שלוש מברשות עם שערם של הזוג ושל יותם הבכור, וארבע מברשות עם שערו הדק של בן הזקונים. "זו היתה התעסקות משפחתית של לגדל שערות, לקצוץ ולאסוף אותן", נזכרת גכטמן. "כולנו גידלנו שיער והסתפרנו. אני עשיתי את התספורות, והיום אין למברשות תחליף. כשגדעון רצה למכור אותן, נפלתי עליו בהיסטריה ולא הסכמתי. זו עבודה שהכי קרובה ללבי. כשאני נוגעת במברשות האלה, אני נוגעת בשיער של הילדים שלי".
העבודה: עגלה (82'–'84) | "רולס רויס מעגלת רחוב"
גכטמן הרבה לעסוק בנושא של מקור מול חיקוי, טבעי מול מלאכותי, יקר מול זול: עור מול סקאי, שיש מול פורמייקה במראה שיש וכן הלאה. החומרים האלה היו השראה לעבודותיו והשתלבו בהן, ואחת הדוגמאות הבולטות לכך היא
העבודה 'עגלה'.
עגלה "הכל התחיל מעגלה שעשינו בעצמנו מארגזי עץ. הילדים שיחקו איתה ורבו עליה, והיא מופיעה בתמונות המשפחתיות שלנו. את העגלה הזו גדעון חיבר למקור ולחיקוי ויצר גרסאות חדשות שלה. בכל פעם הוא השתמש בחומרים יקרים יותר, וניסה ליצור רולס רויס מעגלת רחוב מחומרים סמי־מפוארים, בפאר מלאכותי שכזה. בסוף הוא יצר עגלה מצופה בזהב - מצבה למשחק המקורי".
העגלה שמוצגת בתערוכה עשויה מעץ ומכוסה בפורמייקה, שנראית כמו שיש ירוק, והיא מונחת על שני משטחים מכוסים בשיש ירוק מצויר - חומר שנלקח מתעשיית ההנצחה. עגלה נוספת מופיעה במיצב "יותם".
