ביקורת אלבום: דניאל רביצקי

דניאל רביצקי היא ה־"It Girl", המוזיקאית הנכונה של הסצנה התל־אביבית נכון לחודש הזה. ככה זה כשקרני פוסטל מפיקה את אלבום הבכורה שלך, שבו משתתפים בין היתר שלומי שבן, רם אוריון, אסף אמדורסקי ואפרת בן צור. ואחרי כל השמות המרשימים האלה נותר רק לגלות אם התוצר הולם את הציפיות.

קהל היעד: חובבי אלבומים אקלקטיים של אמנים בתחילת דרכם.

אלבום "דניאל רביצקי"

דבר המבקר: מחומרי האלבום ניכר שהיתה כאן עבודת איסוף ארוכה של רביצקי (22), שמציגה "תיק עבודות" נאה לאמן מבצע בתחילת הדרך. יש כאן שילוב בין שירי משוררים קלאסיים - זלדה, יונה וולך, חנוך לוין, תרצה אתר ואחרים, לבין שירים של יוצרים חדשים - למשל צח דרורי או אורי מרק. גם רשימת המלחינים ארוכה ומעניינת - מאמדורסקי, דרך אפרת בן צור ועד פוסטל המפיקה. רביצקי עצמה תורמת רק טקסט אחד, בשפה האנגלית. מבחינה זו, מדובר באלבום בכורה שהקו המחבר לאורכו הוא קולה של רביצקי ויכולת הביצוע שלה, יותר מאשר אחידות בכתיבה והלחנה. ובאמת, השירים מזגזגים מבחינה סגנונית מרכות עשירה בסגנון הסבנטיז ("Overloaded", השיר פרי עטה של רביצקי), למקצב סינתי מהאייטיז ("בחלומות"), ומשירים מלהיבים ואנרגטיים ("יותר מדי") לבלדות פסנתר מרפרפות ("שלג בעיר העתיקה"). לרביצקי קול רך ונעים, שהיה מתברג בקלילות לאלבומים של להקות שמתמחות בפופ עגמומי עם ניחוח אלקטרוני מובהק. ההפקה המהוקצעת של פוסטל עוטפת את הקול השביר הזה בעדינות, כשהדוגמה המובהקת היא השיר "בלילות אני בוכה מגעגועים" של חנוך לוין, בלחן של אפרת בן צור. סימפוניה קטנה של גיטרה חשמלית (באדיבות רם אוריון) נטווית כאן בחוכמה, מבלי לאבד את הקול המוביל של רביצקי. זה אחד הקטעים היפים ששמעתי לאחרונה, והוא מייצג את הגבהים שרביצקי יכולה להגיע אליהם. אלא שביותר מדי קטעים, בעיקר בחצי השני של האלבום, רביצקי בוחרת להישאר באזור "הבטוח" שלה. לא לברוח, לא לשבור, לא ללחוץ על דוושת הגז הווקלית לכיוונים הרפתקניים, אלא להישאר נעימה לכל אוזן. אז עברנו את מבחן הקול הנעים בהצלחה. עכשיו נותר מבחן התעוזה (42 דק', נענע דיסק).

שורה תחתונה: אלבום מעניין בהפקה משובחת, שיכול להעז יותר.