ביקורת אלבום: פיטר גבריאל - "And I'll Scratch Yours"
לגבריאל בן ה-63 קטלוג שירים מפואר שקשה להתחרות בו. שורה תחתונה: פרקו את האלבום לביצועים השווים וקחו אותם איתכם
פיטר גבריאל נהנה בשנים האחרונות לחגוג לעצמו. קצב הוצאת האלבומים המקוריים שלו די דעך בעשורים האחרונים, ונותרו בעיקר שיתופי פעולה, סיבובי הופעות, פעילות הומניטרית ופרויקטים מפוארים. הנה פרויקט אחד כזה. קהל היעד: חובבי קאברים והעידן המוקדם של קריירת הסולו של גבריאל. דבר המבקר: מה הלהיט המקורי האחרון שלו שאתם זוכרים? במקרה שלי מדובר ב"Steam" מהאלבום Us. אבל מאז חלפו 21 שנים, ובמהלכן הוציא גבריאל רק אלבום אולפן אמיתי אחד, לא מוצלח במיוחד. ואולם, בעיקר משנות השבעים והשמונים שבהן פרח אמנותית לאחר עזיבת להקת ג'נסיס. לכן כל פרויקט קאברים לשיריו צריך להתמודד עם משימה כפולה - לא רק להעניק גרסאות כיסוי ראויות, אלא גם למתוח את המעטפת עוד קצת, ברוח הגבריאלית המקורית.
האלבום החדש הוא המשך לאלבום "Scratch My Back" שהשיק גבריאל לפני שלוש שנים, ובו קאברים שלו לשירי אחרים. הרעיון היה להוציא לאחר מכן את האלבום הזה, שבו אמנים יבצעו בתמורה את שיריו של גבריאל. אלא שהפרויקט התעכב, בין היתר כי כנראה אמנים ממש לא עמדו בתור, וזה עצוב כשלעצמו. התוצאה היא לפיכך לא ממש אחידה. על ביצוע גרובי ומגניב של רנדי ניומן הנצחי ל"Big Time" יש החרבה טוטאלית של "Shock The Monkey" בידי ג'וזף ארתור. בגדול אפשר לומר שהגניוס היהודי מצליח להוכיח את עליונותו באלבום הזה - הביצועים הטובים נרשמים לזכותם של רג'ינה ספקטור ששרה את "Blood of Eden", של פול סיימון שמתחבר היסטורית ומוזיקלית יפה ל"Biko" ומעדן אותו מהמנון לשיר נוגע ללב, והמזכרת האחרונה: לו ריד חורך את שיר הנעורים של גבריאל, "Solsbury Hill", ומראה לכל הצעירים איך לוקחים סאונד הכי רחוק שאפשר (הליקון, 55 דק').
שורה תחתונה: פרקו את האלבום לביצועים השווים וקחו אותם איתכם.
