ביקורת הופעה: ארקטיק מנקיז בברלין

כשאלכס טרנר עלה אל במת הקולומביה האלה בשבוע שעבר הרגשנו כצופים בילד פלא מתבגר על המסך. כל שלבי השיער שלו עברו לנו מול העיניים, מהילד־טוב הבריטי מהסנסציה של האלבום הראשון ב־2006, במסלול ביטלס־סטנדרט להיפי החלקלק של 2009, ועד לפאזת אלביס פוגש את גריז באוקספורד שעמדה מולנו. הבחור מאוהב בעצמו - ובצדק. למרות שני אלבומים שנויים במחלוקת ("suck it and see" ו־"AM" האחרון) מדובר באחד הכותבים המוכשרים והפרודוקטיביים במשך קרוב לעשור, בקול שאי אפשר לפספס ובפרצוף להקת בנים קלאסי. והחלק המרגיז באמת זה שהוא עוד לא בן 28.

קהל היעד: חובבי הז'אנר בני 35–25.

אלכס טרנרצילום: אי פי איי

דבר המבקרת: ברלין היא אנומליה בעולם ההופעות החיות - יש כל כך הרבה, ששום דבר לא מקבל במה. אם אצלנו מו"מ ראשוני עם מיילי סיירוס הוא אייטם, כאן אמנים כמו הפיקסיז עוברים מתחת לראדר. כך מצאנו את עצמנו צופים בארקטיק מנקיז באולם קטן ומנומנם בשולי הפארק. ההמתנה היתה מורטת עצבים במיוחד: טרנר נפל קורבן לדלקת גרון (כך לפי הדיווחים הרשמיים) והופעות סמוכות בוטלו בזו אחר זו. חיינו שבוע שלם על עמוד הפייסבוק של הלהקה, טקסים נגד עין הרע ותה עם ג'ינג'ר. אבל כמו כוכב אמיתי, בלי להתנצל, טרנר עלה חיוני מתמיד להופעה מקצועית ומהוקצעת בלוויית חבריו השקופים. לא עמוסת רגש, אבל לא מאכזבת בשום סעיף. פתיחה מושלמת עם "Do I Wanna Know", קצת פטפטת בגרמנית, וכמות יפה של להיטי עבר בין מיטב הפנינים של הדיסק האחרון - זה שקצת מביך אותנו אבל אנחנו סולחים, כי ככה זה באהבה. באקורד הסיום הושלכו חזיות על הבמה, ורק הישראלית היססה ופספסה את המומנטום.

שורה תחתונה: מה שהייתם מצפים מהופעה של הארקטיק מנקיז - אף לא טיפה פחות או יותר.