סימן הדולר של המחאה
אמני מחאה רבים משחקים עם הקו הפרובוקטיבי, מאמצים או זונחים אותו לפי רוח התקופה. האלבום החדש של M.I.A, "Matangi", ששוחרר בשבוע שעבר, מעלה לדיון את השאלה האם משתלם להיות אמן מחאתי
ביום שישי שעבר נפתחה ההופעה של M.I.A במועדון "טרמינל 5" בניו יורק בהקרנת וידיאו יוצאת דופן: על המסך הופיעה דמותו של ג'וליאן אסאנג', מייסד אתר וויקיליקס הנרדף, שניהל שיחה של 11 דקות עם הצופים על המצב הפוליטי הבינלאומי הנוכחי, בשיחת סקייפ ממקום המקלט שלו בשגרירות אקוודור בלונדון. אסאנג', שאיתו M.I.A שיתפה פעולה בעבר כשיצרה את מוזיקת הפתיחה לסדרת היוטיוב שהפיק ושחררה מיקסטייפ תחת השם "ויקי ליקס", והיה מעורב גם בהפקת אלבומה החדש של הזמרת, פתח את הערב כשהוא מכנה את M.I.A "הפרפורמרית האמיצה ביותר בעולם".
במקביל לצעד הפוליטי של M.I.A, הפרפורמרית האמיצה שחררה בתחילת השנה קליפ שמתאים יותר לליידי גאגא. מנגד, האלבום החדש שלה, "Matangi", חוזר לשורשיה המחאתיים של הזמרת. M.I.A היא אחת משורת אמנים פוליטים שנעים על הקו שבין חתרנות למיינסטרים, מרוויחים יותר כסף אבל סופגים ביקורות על התמסחרות.
M.I.A היא תופעה מסתורית: מצד אחד, בת ללוחם מחתרת בארגון "הנמרים הטמיליים" הסרי־לנקי, שנולדה בלונדון, בילתה כמה שנים במולדת הוריה ונאלצה לברוח עם משפחתה בחזרה לבריטניה, כאשר הפעילות של אביה סיכנה אותה.
היא בנתה את הקריירה האמנותית שלה על ערבוב סגנונות מוזיקליים שורשיים מהשכונות העניות ביותר של העולם השלישי, כמו ביילה פאנק ברזילאי ודאנסהול ג'מייקני, ועל טקסטים לוחמניים ופרובוקציות אנטי־ממסדיות, אף נגד חברת התקליטים שבה היא חתומה. הפעילות של M.I.A רצופה אמירות פומביות בוטות נגד כל מי שלוקח לטעמה חלק בסדר העולמי הדכאני, מממשלות סרי לנקה וסין ועד לחברות טכנולוגיה כמו גוגל, שאותה האשימה באחריות להעלמת הסכסוך המדמם בסרי לנקה מידיעת הציבור — אמירות שאף עלו לה באיומים על חייה ועל חיי בתה.
מצד שני, את האלבום החדש שלה שיצא בשבוע שעבר, "Matangi", היא יצרה עם מפיקים מסחריים כמו דאנג'ה (שהפיק אלבום לבריטני ספירס) והיט־בוי (שברזומה שלו עבודה עם ג'יי.זי וקניה ווסט), ולפני שנה חלקה במה משותפת במופע הפתיחה של הסופרבול עם ניקי מינאז' ומדונה. ההאשמות בהתמסחרות התעצמו עם שחרור הקליפ לשיר "Bad Girls" בתחילת 2013, שבו התרחקה M.I.A מהסאונד הכאוטי של שלושת האלבומים הקודמים לטובת הפקה פופית וקליטה יותר, עם טקסט שעסק בנושא הלא מאוד פוליטי של סקס תוך כדי נהיגה, ווידיאו שהציב אותה במרכזו של מירוץ מכוניות מדברי בסביבה מזרח־תיכונית ונתפס בעיני חלק מהמבקרים כפנטזיה אוריינטליסטית פשטנית. עם זאת, הסרטון הוכתר על ידי הכותבים היותר אוהדים כאמירה פמיניסטית של העצמה נשית, שהפכה רלבנטית במיוחד על רקע המאבק לביטול האיסור על נהיגת נשים בסעודיה. בשורה התחתונה, הקליפ הביא את M.I.A ליהנות מצד אחד מ־40 מליון צפיות ביוטיוב ומחיבה מצד קהל מיינסטרימי יותר, וגם לא לאבד את ההערכה ליושרה הפוליטית שלה.
זה לא רקוב, זה דבש
הדיון סביב שאלת ההתמסחרות של אמנים פוליטיים החל ללוות את החלקים היותר לוחמניים של הרוק והפופ כבר מראשית צמיחתם של תרבות הנגד וילדי הפרחים בשנות השישים, כשחברות התקליטים הגדולות הבינו שהחיפוש של צעירים אחרי מסרים אנטי־ממסדיים יכול להיות שווה לא מעט כסף. דוגמה מעניינת מהשנים האחרונות אפשר למצוא בוויכוח סביב הפרסומת למותג החמאה הבריטי קאנטרי לייף מ־2008, שבה כיכב לא אחר מג'ון ליידון, או "ג'וני רוטן", כפי שכונה בעת שהקים את הסקס פיסטולס. הקריירה הפרובוקטיבית של רוטן היתה רצופה טענות על זיוף ומסחריות, ומנהל הלהקה מלקולם מקלארן טען במשך שנים שהסקס פיסטולס היו לא יותר מיוזמה אמנותית־עסקית מתוכננת היטב שיצר למטרותיו האישיות, ולא מרד נעורים אותנטי, בועט ונשכני כפי שחברי הלהקה הציגו.
הקמפיין הניב לקאנטרי לייף זינוק של 85% במכירות, אבל הפך את ליידון למטרה לנחשול של ביקורת ציבורית, שאותו הדף בטענה שעשה זאת כדי להשיג מימון שיאפשר ללהקה הנוכחית שלו, Public Image LTD, להתאחד להוצאת אלבום חדש ללא צורך בגיבוי של חברת תקליטים גדולה. אייקון פאנק־רוק מיתולוגי אחר שהואשם בהתמסחרות היה איגי פופ, שמככב בשנים האחרונות בקמפיין מתמשך לחברת ביטוח הרכב הבריטית סוויפט קאבר. הקמפיין הניב לו כמה מיליוני ליש"ט, אך זאת לצד מעריצים ותיקים עם גישה קשוחה שראו בצעד בגידה בערכים שפופ ייצג, וגמלו לו בהשחתת פוסטרים של הופעות והימנעות מרכישת אלבומים. תחילת הקמפיין לוותה בשערורייה אירונית עם פסילת סרטון על סעיף "אמת בפרסום", שבו הוצג פופ כמי שמחזיק באופן אישי ביטוח של החברה, אף שהיא נמנעת מלמכור פוליסות למוזיקאים בשל רמת סיכון גבוהה של אורח חייהם.
מריח כמו רוח נעורים
אז האם M.I.A היא עדיין האמנית הפוליטית הבולטת ביותר והאמיצה ביותר בעולם הפופ היום, כפי שטוען החבר אסאנג', או שהכישלון המסחרי של האלבום הקודם "מאיה" גרם לה לנסות לחפש את אהדת הקהל בכיוונים מבטיחים יותר, על חשבון האינטגריטי הפוליטי־אמנותי? העיכוב בשחרור "Matangi" וההקלטות החוזרות ונשנות של חלק מהשירים גרמו לספקולציות בדבר פרויקט יומרני שעומד להיגרר עד אין קץ, בנוסח "דמוקרטיה סינית" הנורא של אקסל רוז — אבל התברר כי מי שעיכבה את האלבום היא דווקא חברת התקליטים אינטרסקופ, שחשבה שהוא נשמע "שמח מדי", ונכנעה ללחצים של M.I.A לקצר את לוח הזמנים רק לאחר שזו איימה להדליף אותו לרשת.
מוזיקלית לפחות, "Matangi" מתרחק מהקו הפופי הקליט של "Bad Girls", והוא ברובו שילוב כאוטי בין היפ־הופ, פאנק, מקצבי מוזיקת עולם, סימפולים מעובדים ומוזיקת באנגרה הודית, וזוכה עד כה לחותמת הכשרות של מבקרים כמו גאווין היינס ממגזין "NME", שכתב כי הזמרת הצליחה להימנע מהאיום להפוך לפארודיה על עצמה, ואמר כי האלבום מראה שהיא עדיין "אמנית היפר־אינטואיטיבית שלא מתכופפת בפני אף אחד".
