גברים בעבודה: לטוס על צרעה עצבנית
האליפות הפתוחה של אוסטרליה במירוצי קארטינג, שתיערך בנובמבר, היא סיבה מצוינת לערוך היכרות עם מכונית מירוץ בעור של מכסחת דשא
בהתחלה ישנו החיוך המזלזל. אחר כך (בלי למחוק את החיוך) אתם בוחנים את הדבר הזה, שנראה כמו מכסחת דשא ששודכו לה כיסא וארבעה גלגלים. ואז אתם חובשים קסדה ומנסים להשתחל לכיסא הקטנטן. הברכיים כמעט נוגעות בלחיים, הידיים אוחזות בהגה הזערורי והישבן מונח שני ס"מ מהאספלט. ואז, במשיכת חבל, אחד מעובדי המסלול מניע את הרכב הקטנטן. המנוע, שגר במרחק עשרה ס"מ מהאוזן שלכם, משמיע קולות של צרעה עצבנית, ובהיסוס מה אתם לוחצים על דוושת הגז.
הישראלי הכותב כאן לא היה שונה במובן הזה, עד לפני שנתיים כשביקר במסלול מירוצים בצפון איטליה. אותו חיוך ואותו מבט מזלזל. עד לרגע שהעזתי לתת לצרעה לעוף ולחצתי על הדוושה עד הסוף. האספלט החל לטוס אחורה והראש נחבט במשענת. לקח לי כמה סיבובים במסלול המפותל כדי להבין שבעצם אני יכול לעשות הכל. זה סוד הקסם של הקארט. מה שלא תעשו - הוא לא יתהפך. לאט לאט לומדים שאפשר לבצע פניות הדוקות יותר ממחוך של ליידי אנגלייה במאה ה־17. הדקות עוברות, ואני מבין שאין סיכוי שאביא את הקארט למגבלות שלו. זה הוא שמביא אותי למגבלות שלי. אחרי עשר דקות הידיים מתחילות לכאוב מהמאמץ, ותודה לאל שכל מקצה נמשך רק 12 דקות.
הקארט הוא ערש הלידה של רוב נהגי המירוץ בעולם. בעולם מקביל, כלומר במערב אירופה למשל, מתקיימים באופן סדיר סבבי מירוצים כמעט כל השנה במסלולים פתוחים או סגורים. אלפי תחרויות מפגישות נהגים צעירים מאוד עם התרבות המוטורית. את הטובים שבהם אפשר יהיה לראות במירוצי הפורמולה 1 בעוד כמה שנים. רבים וטובים מנהגי המירוצים הללו חוזרים לקארט מדי פעם, כחלק מתוכנית האימונים שלהם. באופן עקרוני, מירוצי הקארטינג מתנהלים כמו כל מירוץ מכוניות אחר. בימים שלפני המירוץ מתקיימים סבבי דירוג, ומיקום הנהגים בזינוק נקבע לפי הזמנים שהשיגו במקצים אלה.
בלי להיכנס לנבכי הטכנולוגיה ולספקטרום האדיר של היצע הכלים בעולם (שכן הענף מתפתח ומשתנה כמעט על בסיס יומי), אפשר לומר שככלל הכלים הכאילו תמימים הללו מצוידים במנועים של שתיים או ארבע פעימות, שנפחם נע בין 50 ל־250 סמ"ק, שמספקים במקרים מסוימים יותר מ־70 כוחות סוס. זה מספיק כדי להטיס את הג'וקים הללו למהירות שמגיעה ל־250 קמ"ש במקרה של הסופר קארט בנפח מנוע של 125 סמ"ק. מהירות של 150 קמ"ש היא מחזה שכיח, וכשאתם יושבים בגובה של שתי אצבעות מהכביש זה כנראה מרגיש ממש מהר.
אני הגעתי לאזור ה־100 קמ"ש, וזה היה, איך לומר... מאתגר. בסביבות 80 קמ"ש, באמצע פנייה הדוקה במיוחד, הרגשתי את הלחיים שלי נפרדות לשלום מהפנים. בארצנו יש מסלולי קארטינג, אבל אם אתם ממש מתעקשים, שווה לקפוץ למירוץ אליפות אוסטרליה הפתוחה, שייערך במסלול Bolivar Speedway בדרום אוסטרליה בין 1 ל־3 בנובמבר. סעו בזהירות.
