חרדת נטישה
סטיבן ווילסון זנח את הכתיבה וההלחנה באלבום הרביעי של בלאקפילד, הפרויקט המשותף שלו עם אביב גפן, ואולי זו הסיבה לאלבום הסתמי לחלוטין
מי היה מאמין, הם כבר 12 שנים ביחד. מה שהחל כסוג של פרויקט צדדי של אביב גפן עם המוזיקאי הבריטי המוערך סטיבן ווילסון חוגג עכשיו אלבום רביעי משותף, "Blackfield IV". בלאקפילד, אולי הניסיון המובהק ביותר של גפן לפרוץ לשוק הבינלאומי, היה זיווג שאפשר לו לחגוג את האהבות המוזיקליות המקוריות שלו לרוק מתקדם, לסאונד שמטייל בין פינק פלויד, רדיוהד ואגדות הרוק של הסבנטיז. או במילים אחרות: כל מה שהוא לא יכול היה לעשות בקריירת הסולו שלו בעברית, כי היו מסבירים לו שאין לזה קהל בארץ. מבחינה זו, האלבום הרביעי של בלאקפילד אמור להמשיך את הקו הזה. אלא שאז קרתה תקלה: ווילסון החליט לצמצם מאוד את תפקידו בצמד, ולמעשה זנח לחלוטין את הכתיבה וההלחנה לטובת קריירת הסולו שלו. בראיון לפני כמה חודשים גם הבהיר: "אעשה הכל כדי לסייע להרכב להתקיים, אבל אני לא חושב שהסגנון של בלאקפילד עולה בקנה אחד עם המקום שבו אני נמצא כיום".
ובלי היכולות של ווילסון, נותרנו עם סוג של שעטנז. מצד אחד, מלודיות "גפניות" מובהקות, חלקן אפילו מצלצלות מוכרות מדי ומצביעות על יובש יצירתי. ובמקביל, הפקה ומיקס בנוסח עדות פורקיופיין טרי, להקתו לשעבר של ווילסון, שאחראי לבסוף על שירה, קטעי גיטרה וגם על המיקס של האלבום.
עם שלל אורחים נוצצים כמו ברט אנדרסון מלהקת סווייד וג'ונתן דונאיו ממרקורי רב, האלבום הזה אמור היה להיות סוג של תרועת ניצחון, אחרי יותר מעשור של עבודה משותפת של הצמד. אך בעקבות נטישתו של ווילסון איבד האלבום את התחכום ונותר רק עם מלודיות נעימות מאוד, אבל שלא באמת מנסות לאתגר בשום צורה. השיר "Firefly", למשל, מארח את ברט אנדרסון המצוין, ומצליח לגרום לו בעיקר להישמע כמו אביב גפן, על רקע כינורות צ'יזיים להפליא. בזבוז של אחד הקולות הגדולים שיצאו מבריטניה. למרות הפתיחה המעניינת ב"Pills", יתר הקטעים מוותרים על בנייה מורכבת ומתפשרים על שירים קצרים וקליטים, והתוצאה היא פשוט אלבום בינוני מינוס של אביב גפן, רק באנגלית. קחו לדוגמה את הסינגל "Jupiter", דווקא אחד הקטעים הסבירים יותר. המהלך ההרמוני שלו צפוי, וסאונד הסבנטיז שנבנה על פסנתר דומיננטי ומקצב מרובע אטי נשחק לזרא באלבומיו של גפן.
הקול הנעים של ווילסון לא מצליח לייצר מזה עניין אמיתי, וחבל. הנפש משתוקקת לשבירה, לשינוי, לניתוץ של הבנאלי. גיטרה שתצא מדעתה לפתע, מעבר למקצב לא שגרתי - כל דבר שיבהיר שמדובר באמת בהרכב שיש לו זכות קיום כמי שלוקח את האמנות שלו קדימה, ומעז. פה ושם יש ניצוצות לכך, כמו השיר "Kissed By The Devil" שמהדהד קצת את ג'ון לנון, וזה תמיד נחמד, או השיר הסוגר "After The Rain" שבו יש מקצב שתופס את האוזן. אבל זה בהחלט חריג. עזיבתו המוזיקלית של ווילסון מביאה את ההרכב לסוג של פרשת דרכים מוזיקלית, שלא לומר כביש ללא מוצא. יש משהו עצוב בתחושה הזאת של מיצוי, של סידור עבודה שהגיע לקץ דרכו. אבל חייבים להודות ביושר שאחרי חצי שעה קלילה נותרנו עם אלבום נעים מאוד לאוזן, וסתמי לחלוטין. בד קטיפה מוזיקלי כזה, שמחליק על התנוך ונעלם (הליקון, 31 דק').
