עמיר בניון ויהורם גאון: טובים השניים
שילוב בין הקול הנוסטלגי של יהורם גאון ללחנים היצירתיים של עמיר בניון. מבקר המוזיקה של "כלכליסט": בחיבור בין השניים רב הדמיון על השוני
09:19
15.08.13
זוכרים את 1996? טוב, זה היה די מזמן, אבל שני דברים נותרו זהים: בנימין נתניהו נבחר לראש ממשלה ויהורם גאון הוציא את האלבום "יהורם גאון" עם חומרים חדשים. כן, 17 שנים חלפו מאז שגאון (73) החליט להתנסות בשירים שלא נשחקו לעייפה. בשנים האלה היו אוספים והופעות וטלוויזיה ורדיו - אבל גאון נמנע מלקפוץ למים העמוקים של בריכה אמנותית מאתגרת.
אולי כי הכישלון היחסי שלו בשנות התשעים, בעיקר עם האלבום המקורי האחרון, "יהורם גאון", שכנע אותו שגדל כאן דור שלא אוהב או מכיר אותו מספיק. אי לכך עדיף להסתפק במה שיש ולהתרפק על האולדיז הזכורים לבני דורו. וזה חבל, כי גאון שייך אולי לדור אחר, אבל איזה דור זה. דור של מבצעים פנומנליים, שיכולתם הטבעית היתה כה מרשימה, שכותבים מוכשרים עמדו בתור מסביב לבלוק כדי לחבר להם שירים.
מתקפה חזיתית
מבחינה זו גאון הוא מבצע קלאסי, כזה שמעניק לכל טקסט את הטקסטורה הגאונית הייחודית, שילוב של רגש אופראי וישראליות כובשת בפשטותה ותמימותה. באופן מוזר, המסע שלו חזרה לישראליות החל דווקא באותה הערה לפני שנתיים, על כך שחלק מהמוזיקה הים תיכונית הוא "זבל איום שהשטן לא ברא".
הרעש שחוללה ההתבטאות ההיא סייע לגאון להתברג מחדש לרלבנטיות התודעתית הקולקטיבית, ושנתיים מאוחר יותר לפרוח בחיקו של אחד היוצרים החשובים ביותר של מה שמכונה באופן גס וכוללני "מוזיקה ים תיכונית". המפגש של גאון עם עמיר בניון הוא סוג של נקודת סינגולריות מעניינת, שבה רב הדמיון על השוני בין שני האמנים. גם בניון, כמו גאון, הוא עוף ייחודי, נטול ז'אנר או תבנית מוגדרת. כזה שיודע לרגש וגם לדבר על אהבה. אבל בניון מאתגר שוב ושוב את מאזיניו ואת העולם המוזיקלי שלהם. למשל כשהוא כותב בדואט "לא אני ולא אתה" באלבום החדש את השורות: "אני ואתה לא נשנה את העולם / אם רק נשתנה בעצמנו קצת / זה יספיק בן אדם" - זו התכתבות עם אחד האיקונים המוזיקליים הגדולים של ישראל הישנה, "אני ואתה" של אריק איינשטיין ומיקי גבריאלוב.
ישראל החדשה
החיבור של בניון עם גאון, לפיכך, הוא סינרגיה שנועדה לשרטט את ישראל החדשה עם המעטפת הנוסטלגית לקולו של גאון, ובתוכה המוח היצירתי החדיש של בניון. מבחינה זו מילותיו של שיר הנושא, "כביום היוולדי", מקבלות אירוניה מיוחדת: "לובש צורה, פושט ושוב בחזרה / עוד מאורע או משהו שכמעט קרה / הנה אני, רוכב שוב על הסוס המלכותי / תראו אותי". בביצוע של גאון הטקסט הזה נטען במשמעות יפהפייה. כי מי כאן הרוכב ומיהו הסוס, בעצם?
עמיר בניון ויורם גאון. טיול מענג עם חבר ותיקצילום: אריאל בשור
האזנה לאלבום המלא (והקצר יחסית) גוררת עמה בתחילה תחושה משונה. זהו, בעצם, אלבום של עמיר בניון. לא ניתן לטעות בגוון המובהק של הלחנים שלו. אבל ההשתלה של קולו של גאון במקום זה של בניון מייצרת דיסוננס שגורם למאזין בתחילה תחושה קלה של ורטיגו מוזיקלי. בהמשך זה מתחלף בתחושה של כיף גדול. למשל, כשנרקמים להם יחד קולו של גאון עם הפסנתר, כלי ההקשה והטרומבון ב"בסוף היום". בניון, עם ליאור שושן ואודי תורג'מן שהפיקו מוזיקלית, הצליח לנפק מגאון ביצועים מוקפדים.
הוא, מצדו, יודע מהניסיון שלו להתאים את כפתור הווליום של הרגש - מ"תתכונן קצת לסתיו", ולס משועשע שמהדהד את הסיקסטיז, ועד שיר הנושא "כביום היוולדי" הרגשי. אז הדימוי הדרמטי של לידה מחדש אולי מתאים כאן, אבל התחושה היא יותר של טיול מענג במחיצת חבר ותיק, שעבר זמן מאז שהתראיתם ויש לו חדשות לספר (NMC, 31 דק').
