סקס ושנגחאי

הדימוי המערבי של סרטים מסין מתבסס על עירוב פנטזיה מסוגננת והיסטוריה משוכתבת. הסרט "שיאו שידאי", שבשבוע שעבר קיבל את אות הכבוד האולטימטיבי עבור סרטים מהמזרח כשיצא לאקרנים בלוס אנג'לס, אינו מזכיר את הדימוי הזה -יש בו שפע של סטייל עדכני על רקע העיר שנגחאי, שמעולם לא נראתה זוהרת יותר. ביקורת בלוס אנג'לס טיימס אפילו כינתה אותו "סקס והעיר הגדולה, מינוס הסקס".

הסרט הצליח למשוך את תשומת הלב של הדור הצעיר בסין ולגרוף יותר מ־90 מיליון דולר בקופות שם מאז יצא בסוף יוני, והיה לסרט המצליח ביותר במדינה השנה. העלילה זוכה לביקורות קטלניות מצד אחד ולציטוטים בלתי פוסקים מצד שני. זה כנראה קורה כיוון ש"שיאו שידאי" (בעברית: "זמנים קטנים") מבטא במדויק את רוח הדור בסין - דור צעיר שחולם בגדול ומנסה להתנתק ממסורות ישנות.

"שיאו שידאי". חומרנות בוטה לצד תחושת בלבול

הסרט מגולל את סיפורן של ארבע סטודנטיות בשנגחאי עם עלילה שהיא שילוב של "גוסיפ גירל" ו"השטן לובשת פראדה" ומלאה בסגידה למותגים ולחיים הטובים. הגיבורה, לין שיאו, מנסה לתמרן בין חבר מבולבל, חברות תובעניות ועבודה במגזין אופנה בחסות בוס חתיך ואקסצנטרי. מחד, מבקרים בסין קטלו את החומרנות הבוטה בסרט, ומאידך, צעירים רבים התחברו לבלבול ולתחושה של נעורים אבודים, מאבק על חיים בעיר יקרה וניסיון להגדיר את עצמם מחדש, המוצגים בו.

הסרט מלא בכוכבים מקומיים, אבל השם העיקרי שמשך אליו קהל הוא דווקא הבמאי גואו ג'ינגמינג, סופר וסלבריטי שנוי במחלוקת. הסרט מבוסס על סדרת ספרי הנעורים שלו, שזכתה להצלחה פנומנלית ובמקביל זיכתה אותו שלוש פעמים בתואר הסופר השנוא בסין. בן דמותו של גואו בסרט הוא סופר צעיר שאינו מצליח לכתוב ומבלה את זמנו בהתעללות בנערות שמסונוורות ממעמדו. במונולוג סיום הסרט הסופר מגדיר את "החלום הסיני": "אנחנו חיים ביקום העצום והריק הזה", אומר צ'ונג גואנג לקהל בתצוגת אופנה. "אנחנו לגמרי חסרי משמעות אך עדיין שומרים על תקווה".