ביקורת אלבום: טריקי / "False Idols"

לא בכל יום מודה מוזיקאי ששני האלבומים הקודמים שלו היו גרועים למדי. אבל לא כל מוזיקאי דומה באופיו לטריקי, שאלבום האולפן העשירי שלו יוצא בימים אלה, והוא - כך הוא מבטיח לפחות - הרבה יותר טוב. ולמה? כי כאן, לדבריו, חזר וגילה את קולו האמיתי, אחרי שנים רבות. קהל היעד: חובבי פופ קודר ומרחף, עם דגש על הניינטיז.

האלבום של טריקי

דבר המבקר: טריקי יודע משהו על אלבומים טובים וגרועים. הקריירה של אמן הטריפ־הופ הבריטי (45) ידעה עליות ומורדות, מימי מאסיב אטאק בשנות התשעים, דרך קריירת הסולו שהחלה בתרועה עם האלבום "Maxinquaye" הסופר־מצליח. אבל מאז, ובעיקר בשנות האלפיים, לא הצליח טריקי לשחזר את רעננות הסאונד של תחילת הדרך. לגבי האלבום החדש הוא אמר לעיתונים הבריטיים שלא אכפת לו מה אנשים יחשבו, הוא סוף סוף עשה משהו שהוא מאמין בו עד הסוף, ומבחינתו מדובר ב"חזרה לשורשים" של תחילת הדרך. ומבחינה זו, תחילת הדרך היא שילוב של קולות ייחודיים - כמו של הזמרים פרנצ'סקה בלמונטי ופיטר זילברמן שמופיעים כאן - עם רקע חלומי ומרחף, במקצבים מהפנטים. כשזה

עובד, כמו בקטע המצוין "Parenthesis", שמלווה גם בגיטרות מנסרות - זה באמת מזכיר את תור הזהב של הימים ההם. ויש עוד הברקות נחמדות, כמו "Tribal Drums" המבעבע, או השיר הפותח "Somebody's Sins", סוג של קאבר צונן ומלחשש ל"גלוריה" של פטי סמית. גם הסינגל שיצא מהאלבום, "Nothing's Changed", יזכיר ללא מעט אנשים קטע קלאסי של מאסיב אטאק, שכאילו צץ לו לפתע ב־2013. אז האם טריקי חוזר לפורמה, או פשוט משחזר מה שהוא כבר יודע לעשות הכי טוב, בלי באמת לחדש? התשובה מורכבת. מאזינים חדשים ייהנו, ותיקים יותר כבר יכירו את הסחורה ולא באמת יופתעו. ועדיין, מדובר באלבום היותר טוב של טריקי בעשור האחרון, שלא היה ממש אדיב כלפיו. משום שבסופו של דבר מדובר בשלושת־רבעי שעה מהנה מאוד להאזנה, אם פופ מקפיץ ואפלולי שמופק לעילא הוא כוס התה שלכם (לייבל עצמאי, 45 דקות).

שורה תחתונה: הטריק אולי לא חדש, אבל טריקי החדש בהחלט מספק האזנה סבירה יותר מהקודמים שלו.