קול ישראל

שר האוצר לא היה בהופעה של הבילויים. אני מניח שאף אחד משרי הממשלה לא היה, אבל רוחם ריחפה באוויר. ואולי רוחן של כל ממשלות ישראל האחרונות, שנתנו השראה לאחד המסמכים המוזיקליים הפוליטיים־חברתיים המשמעותיים שאי פעם יצאו כאן.

האלבום השלישי של הבילויים, "הורה הסלמה", הוא מסוג הדברים שתודו לי, יום אחד, שהושמע בזמן אמת בביתכם. האלבום הזה, שנכתב והוקלט לאחר הפסקת פעילות של כמעט חמש שנים, הוא התגלמות הצייטגייסט הישראלי, של ימי חדוות חוסר הפתרון. פתרון מדיני, פתרון חברתי - הכל מושלך מהחלון לטובת לימבו של קיום בסיסי, ורק אל תטרידו אותנו ברעשי רקע, נגנו לנו "דה וויס" ודומיו, בבקשה. לתוך החלל הזה בדיוק נכנסים הטקסטים העוקצניים־מרירים של ימי ויסלר ונועם ענבר, עם השותפה הקבועה מאיה דוניץ. "אלבום מדכא יצא לנו", הם מעירים על הבמה בהופעת ההשקה. אבל דיכאון זו רק שאלה של מיקום פוליטי והיסטורי.

נועם ענבר. סיוט הסברתי מתוקצילום: מיכל שני

הבילויים תמיד אהבו לקחת תבניות ישראליות בסיסיות -ה"ביחד", ה"קיבוציות" - לנפץ אותן ולעשות להן רקונסטרוקציה ביקורתית. נדמה שהתהליך הזה מגיע לשיאו באלבום החדש: הפרספקטיבה של הבילויים היא המאקרו, מבט מגובה על החברה הישראלית. ב"הצעדה" שרה דוניץ ש"כבר ברור שהאורות מגיעים ממדורות לצד הדרך, וברור כמו ערפל שהיעד הוא אפל וממודר, ובארץ החירשים פנטומימאי הוא מלך -וכולנו ממשיכים בצעדה". ב"חמש הצעות לפתרון הסכסוך" הם מנסחים בכמה שורות פשוטות ראייה ניאו־מרקסיסטית של הסכסוך הפלסטיני־ישראלי: "בסך הכל לאום הוא המצאה, זה מאפשר לעשירים לדפוק טוב טוב את כל השאר, וכל השאר עומדים בבאסטה וחושבים שהאויב הוא שם בחוץ, כששם בחוץ זה איש עם באסטה". על הבמה, כשהקול הצלול של ענבר מלווה באקורדיון שלו, זה נשמע כמו הסיוט ההסברתי הכי מתוק של משרד החוץ.

מגדלור מוזיקלי

ההופעה של הבילויים היא חוויה בפני עצמה: יש כל הזמן תנועה, בין שירי קברט שקטים שהמילים צורבות בהן את עור התוף לבין קטעי טירוף כמו שיר הנושא, "הורה הסלמה", שהופך את רחבת הבארבי לרייב משתולל. בהמשך הם מצרפים את מה שהם מכנים "תזמורת הורה הסלמה", סופרגרופ שכוללת בנוסף לארבעת חברי הלהקה את חלק ממשתתפי האלבום, כמו עוזי רמירז על הבנג'ו, תמיר מוסקט, מפיק האלבום, בכלי הקשה, וחברים נוספים בצ'לו, כינור ואפילו מסור. כשהם מטיילים לקטעים משני האלבומים הקודמים, "הבילויים" ו"שכול וכישלון", נוצר מארג טבעי של פולק ישראלי בועט, בלי בושה ובלי מעצורים. הסתכלתי סביב על הקהל - מרביתו צעירים בני 20 פלוס. האם הם קלטו את הקשר בין הטקסט שהושמע על הבמה לבין כותרות העיתונים והשלטים ברחובות? לבין העתיד שלהם? מבחינה זו, הבילויים הם סוג של מגדלור מוזיקלי. הם הרי שבו והתאחדו במחאה של קיץ 2011, ונתנו הופעה בלתי נשכחת במאהל רוטשילד. זה לקח שנתיים, אבל הם שבו כדי להראות לנו את האור. גם לאלה שלא ממש מאמינים שהאפלה בכלל קיימת.