השבוע: מרתון של אירועים
בעוד בארה"ב הוצפו רשתות הטלוויזיה בתמונות הדמים של מרתון בוסטון, אצלנו השידורים התנהלו באווירה ממלכתית בכיכובה של להקת המכובדים
09:07
18.04.13
בעוד בארה"ב הוצפו רשתות הטלוויזיה בתמונות הדמים של מרתון בוסטון, אצלנו השידורים התנהלו באווירה ממלכתית בכיכובה של להקת המכובדים
יש אנשים שלוח השנה שלהם חולף מיום זיכרון אחד למשנהו ויום העצמאות מסמן שחלפה עוד שנה. אותם אנשים לא היו מודאגים מהגשם, שאיים לכבות את המנגלים ולהחריב את שמחת הסועדים, כי הם ממילא לא התכוונו לצאת מהבית. ואם יצאו היה זה לזרוק את הזבל ולבדוק שהשמש זכרה להפציע. יום העצמאות עבורם הוא סוג של אסרו חג. יום של פנאי לקרוא ספרים, להשלים צפייה בסדרות טלוויזיה. החיים נמשכים, לא צריך להגיד להם, הם חיים.
בשידור החגיגי מבית הנשיא, נהנים בלב הקונצנזוס. (מימין) גנץ, יעלון, פרס ונתניהוצילום: חיים צח
צפיתי בטקסים בעיניים של מי שמבינה שיש צורך בהם. לטקס הדלקת המשואות כבר הגעתי עם סימפטומים של מי שלקחה מנת יתר. כולם נראו לי דומים, פרס לביבי שדומה לבוגי ולגנץ. במשך יומיים הם עברו מטקס לטקס, ביכו, הספידו, התעשתו (בצאת יום הזיכרון), שרו, התלוצצו, התחככו וחוזר חלילה. לא משנה איזה ערוץ פתחתם - הם היו שם. לעולם לא מתעייפים, ישנים עם החליפה בלילה כדי להספיק להגיע בזמן לטקס הבא בתור. הארשת המשתתפת/החיוך לא נמחקים להם מהפנים. אזרח מן השורה כבר היה זועק הצילו, אבל לא המכובדים, נדמה שאלה הם רגעיהם היפים - בפריים טיים, בקונצנזוס ולתפארת מדינת ישראל.
התנפצותם לשמים של זיקוקי הדינור עושה לי בדרך כלל חשק להכניס שקית של פופקורן למיקרו. הפעם, במקום לקום למטבח זפזפתי ל־CNN, סתם כדי להעיף מבט על הגלובוס. לא היתה לי שום תחושה מוקדמת שהמרתון של בוסטון יתפוצץ לנגד עיניי כמעט בשידור חי. נשאבתי למראות, ששמורים בדרך כלל לסרטים הוליוודיים או להבדיל לזירות פיגועי טרור אצלנו. פיצוץ, עשן מיתמר, שורת אנשים עטויים אפודים צהובים, עומדים בצד המסלול ולהפתעתם המוחלטת נמצאים בעינו של ההדף. אצנית מסיטה את ראשה לאחור, מרחק של מטרים ספורים ממנה אצן מבוגר מתמוטט כאילו נורה על ידי צלף, והיא ממשיכה לרוץ כמו לא החליטה אם עליה לחצות את קו הסיום או לרוץ כדי למצוא מחסה. ברקע נשמעות צפירות האמבולנסים, אנשים נפוצים לכל עבר ועשן עכור וסמיך מערפל את הדגלים. דגל ישראל מתנופף ברקע. עוד לא ידוע מה בדיוק אירע, אבל כבר ברור שאף אחד לא יתעניין בתמונתו של מנצח המרתון. התמונה של המרתון הזה מורכבת הרבה יותר: שלושה הרוגים, בהם ילד בן 8, יותר מ־170 פצועים וסימן שאלה גדול.
הסיקור של כלי התקשורת בארה"ב דומה לשידורים הנהוגים אצלנו בעת פיגועים. אותם צילומי תקריב של רגע הפיצוץ מוקרנים על המסך שוב ושוב, הפרשנים, עדי הראייה ומיחזור החומרים. אבל יש גם הבדל מהותי - הרבה פחות דם נשפך על המסך, דוברי בתי החולים מוסרים פרטים על החולים בחצר בית החולים, ואף כלי תקשורת לא חוצה את הקו למחלקות האשפוז. המשפחות סועדות את יקיריהן הרחק מהמצלמות. הנקרופיליות שהשתרשה אצלנו לא מקובלת באמריקה.
