רשימת משאלות: שנזכה בשנה הבאה

יצירות האמנות הגדולות באמת

מהמונה ליזה ועד הגרניקה והצעקה - העבודות האיקוניות מוזמנות לבקר גם אצלנו

מוזיאונים שונים בעולם זוכים פעם בכמה שנים לקבל לתצוגה יצירה מיוחדת כ"אורחת", מלבד יצירות האוסף הקבוע והתערוכות המתחלפות. הדבר קורה בעיקר לפני מכירות פומביות גדולות, אבל לא רק. כך למשל טיילה בשנה שעברה "הצעקה" של מונק מאוסף פרטי באירופה ל־MoMa בניו יורק, המונה ליזה המוקדמת שהתגלתה במוזיאון הפראדו במדריד טיילה כדי להיות מוצגת לצד "אחותה" בלובר בפריז ועוד. גם לישראל מגיעות יצירות של אמנים גדולים, ובמוזיאונים יש יצירות של מאסטרים, מפיקאסו ועד פולוק. ואולם, גם כאשר מגיעה יצירה של אמן גדול לא מדובר ביצירה החשובה ביותר. כך למשל התאכזבו רבים מהמבקרים בתערוכה של דאלי שהתקיימה החודש בחיפה, כשלא הבחינו בציורים האיקוניים הידועים שלו. אז אנחנו לא מבקשים הרבה, אבל היינו שמחים אם פעם או פעמיים היו מאפשרים לנו לחזות מקרוב גם ביצירות המופת כמו המונה ליזה או הגרניקה בלי לטוס לחו"ל.

רעות ברנע

הצעקה של אדוארד מונק

השירות ההולנדי לאמהות צעירות

אחות צמודה בבית לאחר הלידה, באדיבות המדינה

לא מזמן ביקרתי את חברתי באמסטרדם, לאחר לידת בתה השנייה. בשיחה שערכנו על הפערים החברתיים האדירים בין הולנד לישראל נדהמתי לגלות כי ברגע שיולדת עוזבת את בית החולים שם היא זכאית לקבל מהמדינה שירות של אחות מוסמכת שהוכשרה במיוחד לטיפול בתינוקות ובאמהות לאחר לידה. האחות מגיעה לבית היולדת למשך שבוע ימים ונמצאת איתה שמונה שעות ביום. היא דואגת לתינוק ולאם, לאוכל ולניקיון הבית ולילדים הנוספים (אם יש) בשבוע המיוחד. לכל הטוב הזה מתווספת העובדה שאותה אחות היא יועצת הנקה מוסמכת (מה שבישראל כרוך בתשלום נוסף די גבוה). כל שנותר ליולדת לעשות הוא לנוח, להתאושש ולהסתגל למצב החדש. ולא התחלנו לדבר על הנציג שמגיע ממשרד הפנים לרישום הרך הנולד ועל אחות נוספת מטיפת חלב שעורכת בדיקות. את המשואה הזאת אפשר להדליק לתפארת הולנד, ביום הולדתה ה־65 של ישראל.

אורלי קוחנסקי

אם צעירה. 8 שעות של תמיכה ביוםצילום: שאטרסטוק

פוד טראקס

לכאורה, לא חסר לנו כלום בערים הגדולות - יש בית קפה בכל פינה, מסעדות מכל הסוגים והמינים ומרכולים שפתוחים מסביב לשעון. ובכל זאת, הפוד טראקס הפופולריות כל כך בניו יורק (וגם בסידני) מצליחות להביא משהו אחר. קפה ומאפה טובים במחיר סביר, פאסט פוד איכותי בזיל הזול ואת האפשרות לעקוב אחר כל רכב דרך חשבון הטוויטר שלו כדי לדעת מתי בדיוק יעצור ליד המשרד הקרון של מאפינס הגזר המצוינים או של השיפודים הקוריאניים.

גלי וולוצקי

Street Sweets. מאפייה ניידת בניו יורק

קדבורי קרים אגז

לשוקולד החורפי הבריטי והנחשק יש עמוד פייסבוק משלו, שקיבל יותר מ־2.6 מיליון לייקים

קדבורי קרים אגז

רשת בתי הקפה Le Pain Quotidien

תפריט בריאותי, אך מחירים לא קלים לעיכול

האם זה ניחוח העץ האירופי בסניפים הדומים, אך כה שונים זה מזה, בפריז? או שמא ההתחככות בניו יורקרים הקוליים שיושבים לידך בשולחן הארוך המשותף? הישיבה ב־Le Pain Quotidien היא פשוט קסם. הרשת שמתגאה בתפריט הבריאותי ממרכיבים אורגניים בלבד, ולצדו מציעה את אחד מממרחי השוקולד הטעימים שנרקחו אי פעם, מלאה סתירות. הרעיון שעלה בראשו של המייסד אלן קומון הבלגי כשהקים את הרשת היה "פשטות": להכין לחם בסיסי מקמח, מלח ומים בלבד. המחירים ברשת בהחלט כלל לא פשוטים לעיכול, מהלחם ועד הקפה ומיץ התפוזים האורגני; אבל אם אפילו בטורקיה, כווית, הודו וארגנטינה כבר התמכרו לפשטות המפונפנת, הרשת תתלבש כמו כפפה גם על הלבנט הממילא מבולבל והלא פשוט שלנו.

סופי שולמן

סניף של Le Pain Quotidien בלונדון. פשטות יפה

ימי 14 כל חודש בדרום קוריאה

יום בחודש לשוקולד או אטריות שחורות, הכל בשם האהבה

בניגוד לשכנתה בצפון, בדרום קוריאה לא עסוקים בגרעין ומצעדים צבאיים. בין לימודים ועסקים, הצעירים הקוריאנים מחפשים את מה שחסר לכולם: אהבה. רק שלהם יש דרכים מקוריות אך מסודרות לעשות זאת. ב־14 בפברואר, כמו בעולם המערבי, גם הדרום קוריאנים אימצו את ולנטיינס דיי, אך הסדר שם קצת הפוך: זה היום שבו בנות נותנות שוקולד לבנים שמוצאים חן בעיניהן. ויש יום גם למסורתיים - חודש אחרי, ב־14 במרץ, "היום הלבן", התפקידים מתהפכים: זהו היום שבו בנים מביאים שוקולדים לבנות שמוצאות חן בעיניהם. גם לרווקים והלא מחוזרים יש יום, ב־14 באפריל, "היום השחור", כי הצבע השחור מסמל בדידות ועצב בקוריאה. כל מי שלא קיבלו ממתקים בחודשיים הקודמים נפגשים יחד והולכים לאכול אטריות קוריאניות ברוטב שחור שנקרא "jajangmeon".

לא אוהבים שוקולד? גם לזה הקוריאנים דאגו. ב־14 בינואר כל אחד, ללא הבדל מגדר, יכול לתת למי שהוא מחבב יומן או לוח שנה, במה שנקרא "יום היומן".

בישראל עדיין לא ברור אם בנות יכולות "להתחיל" עם בנים, מה מביאים ליום האהבה, ומה עושים הרווקים חסרי המזל. שיטת ימי 14 בכל חודש של הקוריאנים מסדרת הזדמנויות לחסרי האומץ והמקוריות בינינו לנסות בכל זאת לפנות לבחיר לבנו, ללא אפליית מגדר.

חן פונדק

הפארקים של Six Flags

לעלות על רכבות ההרים ולצרוח עם חיוך מרוח על הפנים

אתרי Six Flags מפוזרים ברחבי ארה"ב, בלגיה, הולנד וצרפת. בחלקם יש פארקי מים, בחלקם פארקי נושא, ודבר אחד בטוח - הם לא עוד סופרלנד ולונה פארק והם גם לא אפקוט ויוניברסל. מי שעלה על אחת מעשרות רכבות ההרים של הרשת לנצח יחשוב שאלה שמציעים לנו בישראל הן לא יותר מקרוסלת סוסים. כשישראלים, צעירים ומבוגרים מטיילים בחו"ל, הם אוהבים להשתעשע בעשרות המתקנים שהופכים את הבטן, בפארק שהכניסה אליו לא עולה הרבה יותר מזו שגובים הפארקים שלנו. עברנו את גיל 10. אין לנו מה לעשות עם גני השעשועים בתל אביב ובראשון לציון, ואנחנו מתבאסים כשהילדים מבקשים לעמוד בתור האינסופי לגלגל ענק או לאנקונדה. אם היתה לנו רכבת הרים של Six Flags יכולנו לצרוח עם חיוך מרוח על הפנים ולהרגיש את העננים שבשמים מבפנים.

תמר וילרפורט

נבחרת שתגיע למונדיאל

אנחנו לא חזירים ונסתפק בנבחרות כמו דנמרק או אורוגוואי

ריבונו של עולם, מה כבר ביקשנו? הרי בטייקונים אף אחד לא מתכוון לטפל באמת, רכבות קלות שיחצו את תל אביב יקומו רק בחגיגות ה־80, ואפילו מחיר הבנזין לא מראה סימנים של שחיקה. אז מה נשאר לתת? מה יהפוך רבבות חובבי ספורט, או סתם פוליטיקאים שנהנים להידחף לעיתון, למאושרים באמת? התשובה פשוטה - לקראת יום העצמאות ה־65 המדינה חייבת לייבא נבחרת כדורגל שמסוגלת לעלות למונדיאל. בעניין זה לא חייבים להיות חזירים - תמיד אפשר לפנטז שקבוצה כמו ברצלונה תייצג אותנו באופן רשמי, אבל עם כל החיבה למסי, לראות אותו מזייף את "התקווה" זה קצת יותר מדי. מצד שני, בהחלט אפשר להסתפק בנבחרת לוחמנית, שתניב יותר גולים ופחות תמונות עם דוגמניות במדורי הרכילות. כמו למשל נבחרת דנמרק. או אורוגוואי. שתי נבחרות ממדינות קטנות שמוכיחות שמדי פעם אפשר לשמח את לב העם ולתת לו קצת נחת.

ליאור גוטמן

נבחרת דנמרק. מוכיחים שגם הקטנים יכולים

רשת האופנה Cos

קז'ואל עם אמירה

cos השבדית היא הבחירה האולטימטיבית של חובבות האופנה שעברו את גיל 30. הפריטים שלה מושלמים למי שמחפשת קז'ואל שיש בו אמירה, גימור מושלם, לוק מינימליסטי אבל לעולם לא משעמם, ובגד שאפשר למשוך איתו מישיבת עבודה בבוקר ועד בילוי לילי. הבגדים אופנתיים עונה אחר עונה, וההרגשה שהם מעניקים, תמיד, היא שאת אופנתית בלי להיות קורבן אופנה. בשביל החולצה הלבנה המושלמת עם הבד הפריך והתיפורים שהופכים אותה לקצת יותר מחולצה לבנה רגילה, בשביל השמלה השחורה שחוזרים אליה גם כשכל שאר השמלות השחורות נמאסו, בשביל החצאית שמתאימה לכל סיטואציה. בשביל כל אלו, כדאי להביא את הרשת המצטיינת הזאת לארץ.

גלי וולוצקי

רשת האופנה Cos. לרשת כ-70 חנויות ב-18 מדינות בעולם

תקציב התרבות באירופה

לעמוד בסטנדרטים שקובע ה־OECD

התרבות בישראל היא אחת משגרירנו הטובים מעבר לים. אבל תקציב התרבות בישראל הוא מהנמוכים בעולם, דבר שאינו עומד ביחס ישר לחשיבותה והצלחתה. הוא מהווה 0.18% מתקציב המדינה, פחות משני פרומיל, על פי הסטנדרטים של ה־OECD תקציב התרבות יהווה אחוז אחד לפחות מהתקציב. היקף ההוצאה הממשלתית על תרבות לאדם הוא רק 16 יורו, כאשר בנורבגיה, לשם השוואה, הוא מגיע ל־483 יורו לאדם. גם אם לא נגיע למספרים כאלה, אבל אפילו אם נתקרב לעבר 1% מתקציב המדינה, יהיה זה הישג משמעותי שימנע קיצוצים, סגירת תיאטרונים ותזמורות.

מאיה נחום שחל

איים מלאכותיים

תוספת אדריכלית חכמה לטבע

דוגמה מוצלחת במיוחד לאיים שנוצרו בידי אדם היא קבוצת האיים שיוצרים צורת עצי דקל בדובאי, ושמותיהם Palm Jumeirah Palm Jebel Ali ו־Palm Deira. המטרה בהקמת קבוצת האיים הזו (בנייתו של האחרון שבהם צפויה להסתיים ב־2015) היתה להאריך את רצועת החוף של העיר, ולהעניק לה תוספת שטח של לא פחות מ־520 ק"מ.

תכנית הבנייה הורכבה במשרד האדריכלים הבינלאומי HHCP, בעזרת טכנולוגיה חדישה של אדריכלות דיגיטלית. סביב כל אי הוקמה סוללת אבנים וחול המשמשת כשובר גלים, ועל שטח האיים נמצאים מלונות יוקרה, מסעדות, קניונים, מכוני בריאות וספא ועוד שלל פינוקים. גם למדינה הקטנה שלנו בטח לא יזיק לקבל עוד תוספת מושכת עין כזו של חוף נקי עם מקומות בילוי ונופש.

רוני קציר

איים מלאכותיים נבנו כבר ביישובים אצטקיים עתיקים ובאירלנד הפרהיסטורית

יום המוזיאונים

כניסה בחינם למוסדות האמנות המובילים בעולם

בניו יורק, בירת האמנות והתרבות העולמית, זהו נוהג מקובל: כל אחד מהמוזיאונים הנחשבים - ממוזיאון הברונקס ועד ל־MoMa והוויטני - מגדירים יום או חצי יום שבהם הם פתוחים לכניסה חופשית לקהל הרחב, חינם אין כסף.

במוזיאון המטרופוליטן מחיר הכניסה המומלץ הוא 25 דולר, אך מדובר בהמלצה בלבד וכל אחד יכול לשלם כפי רצונו ויכולותו. יהיה נחמד אם גם בארץ אפשר ליהנות מאמנות בחינם, לפחות יום אחד בשבוע. אמנם רוב הגלריות לאמנות לא דורשות תשלום מלכתחילה, אך כדי לראות כמות מרוכזת של אמנות בו זמנית ביום אחד צריך לכתת רגליים בין 5–6 גלריות לפחות. לכן אנו מציעים: ישמו גם בארץ את המנהג של יום חינמי אחד במוזיאונים בכל שבוע ואפשרו לקהל הרחב ליהנות מאמנות מבלי לחשוש לסכום שהוא מוציא עליה.

רעות ברנע

מוזיאון המטרופוליטן בניו יורק. המחיר הוא המלצה בלבד

משקה Mountain Dew

יש הרבה מוצרים טעימים ורעים לגוף על המדפים בסופרמרקטים בארה"ב, אבל אחד מהם דרוש במיוחד ללוגם הישראלי: המשקה הקל מאונטיין דיו מתבלט בעיקר בזכות צבעו הזרחני־רדיואקטיבי. טעמו לימוני, בדומה לספרייט, אך בשונה ממנו הוא מתוק במיוחד ומכיל גם כמות נכבדה של קפאין.

מוצרי הספורט של דקתלון

מבחר איכותי ונגיש של מוצרי ספורט

דקתלון (Decathlon) היא רשת חנויות הספורט הגדולה באירופה, המונה שלל חנויות ענק הפזורות ביבשת. בחנות בפריז, למשל, יש שלוש קומות ובהן שלל מוצרי ספורט איכותיים, ובאופן מפתיע, במחירים הוגנים מאוד. המבחר נע בין בגדים אופנתיים לרצים לציוד מחנאות, רולר בליידס ומה לא. הגעת הרשת לישראל תאפשר לחובבי הספורט להעשיר את המלתחה ותיצור תחרות ראויה מול המותגים הקיימים, הדורשים מחיר גבוה על ביגוד וציוד.

מאיר אורבך

רשת הטיפוח Sephora

לרשת הפופולרית 1,300 חנויות בעולם, וגם לנו מגיע להתפנק בחנות עם המבחר העצום של מוצרי קוסמטיקה איכותיים, חלקם ייחודיים שאפשר להשיג רק בחנויות הרשת

Sephora. מבחר עצום של קוסמטיקה איכותית

שירותי הסטרימינג הולו, נטפליקס וספוטיפיי

כמעט כל תוכנית טלוויזיה, סרט קולנוע ואלבום מוזיקה

תושבי העולם הנאור שרוצים לצפות בפרק האחרון של "דה וויס" או לשמוע את השיר החדש של ביונסה לא צריכים ממש להתאמץ: בהינף אצבע הם מתחברים לחשבונות ההולו או הנטפליקס שלהם, שכוללים אלפי תוכניות טלוויזיה וסרטים בצפייה ישירה, או לחשבון הספוטיפיי, שירות שמאפשר להם להאזין כמעט לכל אמן שעולה על דעתם. בזמן שבישראל משלמים מאות שקלים בחודש לחברות הכבלים והלוויין או לחלופין מסתבכים בהורדות מהרשת ובצפייה בשירותי סטרימינג פירטיים באיכות גרועה, בחו"ל כבר מזמן מצאו את דרך האמצע. תמורת סכום סביר של כמה דולרים בחודש אפשר לצפות בכל תוכן כמעט או להאזין לו בלי תלות בשעות שידור, בערוץ שידור ובעוד מונחים שבעידן הפס הרחב נשמעים כאילו נלקחו מעבר שבו כולנו המתנו בשקיקה לעיקרי החדשות מרוממה. אז נכון שגם השירותים האלה לא מושלמים ובגלל עניינים סבוכים של זכויות יוצרים לא כל סדרה ושיר שתרצו נמצאים שם, אבל מה כבר ביקשנו - לראות את "סברי מרנן" באיכות טובה ובכל זמן שמתחשק לנו?

ליאור מורג

פסטיבל Burning Man

עיר זמנית של אמנות, אקטיביזם וחופש

בכל שנה, במהלך שמונה ימים באוגוסט, מתקבצים עשרות אלפי אמנים, היפים, אקטיביסטים ושאר טיפוסים רדיקליים במדבר בלק רוק בנבדה ומקימים שם עיר זמנית, שבה מתקיימת מציאות אוטופית של ביטוי עצמי חופשי, ללא פעילות מסחרית ובהישענות על ערכים של קהילה ושיתוף. כזו שכוללת המון מצגי אמנות פורצי גבולות ואנשים שמתנהגים ולבושים באופן לא שגרתי ולעתים קרובות לא לבושים בכלל. מדינת ישראל הממושטרת לעייפה ממש זקוקה למשהו כזה. אם אנחנו כבר חיים במדבר, אז לפחות שיהיה כיף.

נמרוד צוק

ההשתתפות בפסטיבל Burning Man האחרון עלתה 380 דולר לאדם

מותג האופנה יוניקלו

בגדי בייסיק איכותיים עם טוויסט קטן וחכם

זה לא שהדבר היחיד שחסר פה הוא יוניקלו, אבל החיים הרבה יותר יפים וצבעוניים עם הבגדים שלה. לפני שבע שנים, כשיוניקלו פתחה את החנות הראשונה שלה בארה"ב, נשארתי בחוץ. לא יכולתי לסבול את הרעיון שאדחק עם המוני ניו יורקרים היסטריים לחנות שבסך הכל תולה טי־שירטים על חוטים. בביקור הבא נכנסתי וגיליתי את הגדולה של יוניקלו: היא לא רודפת אחרי טרנדים אלא מייצרת בגדי בייסיק איכותיים, שתמיד יש בהם טוויסט קטן וחכם: הדפס מגניב, בד רך במיוחד, גזרה יוצאת דופן. כל מה שטמון בשם שלה, שהוא קיצור של ההבטחה Unique Clothing. והכל ארוז בחוויית קנייה כיפית ולא יקרה.

ליוניקלו יש גם סיפור עסקי מדהים. היא התחילה מחנות בגדים משפחתית בעיירה היפנית אובה. כשהבן היחיד של המשפחה, טדאשי ינאי, ירש את העסק מאביו, הוא התאהב בביזנס והתחיל לפתח אותו סביב פילוסופיה עיצובית וקמעונאית. היום יוניקלו היא רוקסטאר גלובלי, אחת מרשתות האופנה הגדולות בעולם, עם אלפי חנויות ביפן וחנויות נוספות בכל בירות האופנה. ואף שהיו כבר הצעות, ישראל עדיין לא על המפה שלה.

קרן צוריאל הררי

חנות הדגל של יוניקלו בניו יורק. רוקסטאר גלובלי

נהר רחב ידיים

פס כחול ומרגיע לאורך המדינה

בשנה שעברה שטנו בני משפחתי ואני במשך שבוע על נהר הרון הצרפתי. זה היה רחוק מלהיות שחזור של הספר "שלושה בסירה אחת" של ג'רום ק' ג'רום, שמאז נעוריי משך אותי לשיט נהרות  לא שטנו על התמזה, לא נקלענו להרפתקאות הזויות וקורותינו לא יעלו באיש, מלבדנו, צחוק עז.

ואולם, גם בלי כל אלה השיט לא אכזב. השבוע על הרון היה מרגיע באופן שלא הכרתי, מה שהוביל אותי לתובנה שאם היה לנו נהר אמיתי ורחב ידיים, החיים כאן היו לחוצים פחות.

הנהר הארוך באירופה הוא הוולגה, החוצה את רוב הערים הגדולות ברוסיה

פס רחב וכחול שיחצה את המדינה ישרה שלווה, שאצלנו בלבנט העצבני היא מוצר נדיר ויקר ערך. וישנו גם המובן מאליו, הנהר מביא עמו מים. כחלק מהאתוס הנרדף ומוקף האויבים שאנחנו מתחנכים עליו, אנחנו גדלים בתחושת צימאון לאומית מכבידה - חוסכים במקלחות בקיץ ומייבשים את הגינות. וכמובן נחשפים לתשדיר האימה העונתי, הפנים המתייבשות והמתקלפות של רננה רז - אם היה כאן נהר שופע מים הסבל הזה היה נחסך ממנה ומכולנו.