ביקורת ספר: "מאושר בחלקו" מאת רפיק

סיפור מסע רוחני. קהל היעד: בעיקר ניו־אייג'י, אבל לא רק.

דבר המבקרת: יש משהו מאוד נעים בספרו הראשון של רפיק, לשעבר תמיר קמחי, שהופך את הקריאה בו ממה שהיתה יכולה להיות חוויה מעצבנת (ואכן, גם הוא עצמו מודה בספר שדמותו הטלוויזיונית היתה מעצבנת) לחוויה מאוד קלילה, נעימה, ולעתים גם מעוררת מחשבה. רפיק פורס בספר את סיפור המסע האישי שלו - מגל"צניק וכוכב נוער יהיר למנחה סדנאות מדיטציה ואיש משפחה "מאושר בחלקו". נדמה שהוא עצמו מודע לכך שעצם הכתיבה היא מעשה יהיר, ולכן הוא מקפיד להפוך את המסע כולו למסע של כישלונות שבמסגרתו הוא מגלה לא מעט הומור עצמי בריא. כל הרעות החולות שהוא מצביע עליהן בתמיר קמחי - היהירות, הניים דרופינג, החרמנות חסרת המעצורים - עדיין נמצאות ברפיק, אבל נדמה שהוא מודע אליהן, ויתרה מזו - מוכן גם לצחוק עליהן, כך שלקורא אין ברירה אלא לחבב אותו בסופו של התהליך. ככל שהמסע נמשך הוא הופך לניו־אייג'י יותר, מה שעשוי להרחיק קוראים מסוימים, אך לזכותו של הכותב ייאמר שגם הקטעים הכי "רוחניים" בספר מוגשים בצורה לא מעיקה. זהו בעיקר ספר לא יומרני, ונדמה שבגלל זה הוא מפתיע לטובה. ציטוט למזכרת: "היצור שנפלט מצדו השני של הנחל היה מישהו אחר. מין גולום רירי שזחל מעט על האדמה ואז יבב לעצמו מובס והשתטח אפיים. זה לא היה הפריים האבוד, גם לא הגוף השרוט או האגו שנפגע. זאת היתה הכרה בעיקרון ברזל שעד היום אני מאמין בו: אי אפשר לצלם את האמת" (הוצאת כנרת זמורה ביתן, 368 עמודים).

מאושר בחלקו

שורה תחתונה: ספר חמוד ביותר למי שפתוח קצת לרוחניות.

יצא השבוע

"אוגוסטוס" מאת ג'ון ויליאמס. אחרי שהספר "סטונר" הפך לרב־מכר מפתיע והכיר לקורא הישראלי את ז'אנר הספרים שלא קורה בהם כלום, מתורגם עכשיו לעברית ספר נוסף של ג'ון ויליאמס (תרגום: שרון פרמינגר). הספר מתרכז בדמותו ההיסטורית של אוגוסטוס קיסר - אדם שנדמה שאין מנוגד ממנו לסטונר הצנוע שחי חיים כה סתמיים (הוצאת ידיעות ספרים, 383 עמודים).