ביקורת: "הנשים מטרויה" בתיאטרון הקאמרי

הקאמרי בשיתוף תיאטרון המטרופוליטן טוקיו מעלים את מחזהו של אוריפידס בבימוי יוקיו נינאגאווה. עם שחקנים יפנים, יהודים וערבים, בהם רבקה מיכאלי, אודליה מורה מטלון, אולה שור סלקטר, מוטי כץ, ראודה, סלווה נקארה, מחמוד אבו ג'אזי ועוד.

קהל היעד: חובבי פרויקטים חוצי תרבויות.

דבר המבקרת: סיפורן של נשות טרויה שנחרבה בידי היוונים. אלה הרגו את כל הגברים ומתכננים לחזור לארצם עם הנשים, שחלקן יהפכו לשפחות וחלקן לפילגשים של רוצחי בעליהן.

קאיוקו שיראישי בתפקיד הקבה. מותירה רושם חזק

את הקינה על מר גורלן מובילה הקבה, מלכת טרויה לשעבר שתהפוך לשפחת אודסאוס (קאיוקו שיראישי). הפרויקט מורכב משלוש שפות (עברית, ערבית ויפנית) ומכמה סגנונות תיאטרוניים שהופכים את הצפייה גם למיני־מחקר אנתרופולוגי.

נינאגאווה יצר תמונת במה מרשימה מאוד (תלבושות מרהיבות ותאורה נפלאה) וצלח חלקית את מכשלת שלוש השפות, בעיקר בדיאלוגים: לא ניכר כששחקן לא מבין את שפת הפרטנר שלו, וזה לא פשוט, גם כשמכירים את הטקסט.

אך קטעי המקהלה, חלק מרכזי בהצגה, בוצעו בכל פעם בשלוש שפות, אחת אחרי השניה. בהתחלה זה מעניין, בהמשך זה הופך מסורבל. משחקה, הבעותיה ונוכחותה הבימתית של שיראישי הותירו בי רושם חזק למרות הפער התרבותי בינינו. ניכר שהשחקנים הישראלים לקחו עמם משהו מההרפתקה, חלקם משתלבים בהצלחה וחלקם נראים מעט אבודים בז'אנר, אך כולם מתמסרים למשימה. מרגשים במיוחד של שור סלקטר כקסנדרה, ראודה כאנדרומכה, ואבו ג'אזי כטלתיבאוס. ציטוט למזכרת: "במוות אין כלום, בחיים יש תקווה".

שורה תחתונה: יוזמה מבורכת ומאתגרת.