רגע אנושי מצמרר
איידן סאליבן, יו"ר חבר השופטים בתחרות "וורלד פרס פוטו", החל את דרכו כצלם עיתונות בבריטניה והפך לבכיר בסוכנות הצילום גטי. עם הגעת תערוכת "וורלד פרס פוטו" לישראל, סאליבן מספר ל"כלכליסט" על הקשר בין צילומי עיתונות ואמנות ועל חוויותיו מעבודה עם צלמים ישראלים
"השנה החולפת היתה שנה של מהפכות, כאלה שגרמו איתני הטבע וכאלה שהן מעשה ידי אדם", אומר איידן סאליבן, יו"ר חבר השופטים בתחרות הבינלאומית "World Press Photo" לצילומי עיתונות, שתוצג בתערוכה שתיפתח במוזיאון ארץ ישראל ביום חמישי. התחרות והתערוכה הנלווית לה נוסדו בהולנד כבר ב־1955. בישראל מציגה התחרות מדי שנה מאז 2002, ומאז שנתה השנייה היא מוצגת לצד תערוכת תצלומי העיתונות הישראלית "עדות מקומית".
עבור סאליבן, צלם עיתונות בריטי ובכיר בסוכנות הצילום Getty Images, זוהי השנה הראשונה כיו"ר, אחרי ששימש בשנים קודמות כאחד מחבר השופטים בתחרות. "כמי שעוסק במקצוע כבר כ־40 שנה", הוא אומר, "היתרון הוא שתמיד אתה זוכה לראות דברים חדשים. התמונות עדיין מצליחות לחדש, הן מבחינת הנושאים והן מבחינת הטכניקה".
"השיפוט מתקיים בשני שלבים ואורך כשבועיים. בשבוע הראשון מתכנסים מומחים ספציפיים לז'אנרים שונים בצילום ועוברים על התמונות של המועמדים באותו הז'אנר. הם מבצעים את הניפוי הראשון, ומעבירים את התמונות הלאה אל צוות שופטים נוסף שבוחר את המתמודדים הסופיים בתחרות. כיו"ר חבר השופטים, אני לוקח חלק בשני שלבי השיפוט, בישיבות ארוכות של ריכוז, דיונים וחילוקי דעות, אבל בסופם אנחנו מצליחים לבחור את הזוכים".
מה תוכל לספר על התמונה הזוכה בתחרות השנה?
"זו תמונה של הצלם הספרדי סמואל ארנדה שצולמה עבור ה'ניו יורק טיימס' באוקטובר 2011. מדובר ברגע אנושי מצמרר שבו רואים אם עטוית רעלה שחורה, שמסתירה את כל פניה וגופה, והיא מערסלת את בנה בן ה־18 שנפגע מגז לאחר שהשתתף בהפגנה נגד משטרו של הנשיא עלי עבדאללה סאלח בעיר צנעא בתימן. התמונה עוסקת בתקווה, אבל במקביל גם משקפת את הסבל והייסורים שבאירוע. במהלך השיפוט לא היינו בטוחים ביחסים שבין שני המצולמים, חשבנו שהכפפות שעוטה האשה הן כפפות מנתחים ולכן חשדנו שמדובר ברופאה. אבל בהתבוננות מדוקדקת יותר הבנו שמדובר בכפפות כותנה מעוטרות שלובשות נשים רגילות והסקנו שמדובר באמו של הנער".
הרבה מהתמונות בתערוכה מציגות דימויים מאזורי קונפליקט בעולם. האם הבחירה מכוונת?
"התחרות אמורה לשקף את ההתרחשויות בעולם במהלך השנה החולפת, ואם קונפליקטים הם חלק מאותה התרחשות, יהיה להם ייצוג נכבד. אבל המטרה היא לא להציג קונפליקטים בלבד. התערוכה מכסה נושאים שונים ומגוונים, מאירועי ספורט ועד אירועי אמנות".
האם הצגת התמונות מאזורי קונפליקט מעוררת מודעות לאותם קונפליקטים ברחבי העולם?
"אנחנו מציגים את התערוכה ביותר מ־100 ערים ב־45 מדינות ברחבי העולם, וכך כמות גדולה מאוד של אנשים נחשפת לאותם הקונפליקטים".
אתם בוחרים במכוון תמונות קשות, שמעוררות הלם אצל הצופים?
"במהלך השנים למדתי שיצירת הלם אצל הצופים היא שיטה שאינה בהכרח אפקטיבית. חלק מהצופים פשוט יסיטו את מבטיהם מדימויים שקשה להם לעכל, ובכך אנחנו מפספסים את ההזדמנות שלנו. הקו אמנם דק, אבל אנחנו מנסים להימנע מגרוטסקה. יש דימויים מצולמים שהם גרוטסקיים ותו לא, אין בהם שום סיפור".
סביר להניח שבמהלך השנים יצא לך לראות במסגרת עבודתך כמות נכבדה של צילומים מישראל.
"נכון. נדירים המקרים שבהם המזרח התיכון לא מככב בחדשות, וכמובן האירועים בו מושכים צלמי עיתונות מכל העולם. יש כמה תצלומים יוצאי דופן שהופקו מתוך האירועים הללו, רבים מהם טראגיים אבל רבים מהם גם נפלאים, ביניהם כאלה של הצלמים הישראלים זיו קורן ושאול שוורץ".
מה מייחד לדעתך את צלמי העיתונות הישראלים?
"התכונה שהכי מאפיינת את הצלמים הישראלים שאני הכרתי היא שהם לא מוכנים להסתפק בתשובה 'לא'. עבדתי בעבר עם שני צלמים ישראלים שהפכו גם לחברים טובים – שאול שוורץ ויונתן טורגובניק – ואני יכול לומר שמדובר באנשים מוכשרים, איתנים בדעותיהם, עקשנים וסקרנים".
היום, בזכות ההתפתחות הטכנולוגית, הצילום נגיש לכל אחד. האם יש לכך השפעה גם על צילומי העיתונות?
"ז'אנר צילומי העיתונות שנקרא 'פוטו־ג'ורנליזם' הוא ז'אנר של דימויים שמציג נרטיב כלשהו, וזה לא השתנה. לציבור הרחב תמיד היה חלק חשוב בז'אנר הזה, כיוון שהם אלה שנמצאים במקומות ההתרחשות ומתעדים לפני שצלם העיתונות המקצועי מגיע. הדבר היחיד שהשתנה שהיום התהליך הזה הרבה יותר מהיר הודות לסמארטפונים".
התערוכה תוצג מ־6 בדצמבר ועד 19 בינואר 2013 במוזיאון ארץ ישראל, חיים לבנון 2 רמת אביב. כניסה: 42 שקל.
