השבוע: כשל שוק
בשמירה על הפנסיות נכשלנו, גם בחינוך הנוער לערכים אנחנו לא מצטיינים, אך דווקא ממי שנקלע למצוקה בריאותית ולא מבין את מצבו נדרש להתנהג בנימוס - אחרת לא יפונה לבית החולים
רכב של מגן דוד אדום. שהפרמדיקים לא ייעלבו אם אבעט בהם בחוסר נימוס
לא צריך להבין בכלכלה או להחזיק איגרות חוב של אי.ד.בי כדי להתעצבן/להתעצב/לשמוח לאיד (הקיפו בעיגול) עם קריסת קונצרן הענק. פורסם שנוחי דנקנר, בעל השליטה בקונצרן, עושה מאמצים להכניס שותף שיזרים חמצן/כסף לחברות שברשותו. נראה שלציבור המשקיעים כניסתה של אי.די.בי לטיפול נמרץ כבר לא תשנה את התמונה הכללית. כך או כך הציבור הפסיד.
אפשר להאשים את דנקנר, בן דב, תשובה ועוד שכמותם במינוף עצמי חסר אחריות על חשבון הציבור, אבל גם אפשר לשאול איפה היו שומרי הסף בדמות הבנקים המוסדיים ומדוע נרדמו האחראים על הבריאות הכלכלית של הציבור מטעם המדינה? אדם שבוחר לחסוך את כספו באיגרות חוב לוקח סיכון, אבל כאשר קרן הפנסיה שלו או קופת הגמל שלו חוסכת את כספו באיגרות חוב של חברות ממונפות אין לו יכולת להזהיר, להשפיע או להימלט מההסדר.
וכאן המקום לתהות האם המנגנון שמעניק הלוואות למי שמוגדרים טייקונים מקולקל, שהרי אדם מהשורה לא יזכה להלוואה אם לא יספק ביטחונות יציבים. מדינה שדואגת לאזרחיה תפקידה להגן עליהם לא רק מנפילה של טילים בליסטיים, אלא גם לספק להם מקלט כאשר נופלים עליהם טילים כלכליים. זקני השבט יעידו שביטחון כלכלי הוא חלק מהותי בביטחון הקיומי, הפיזי של הפרט.
עם זאת תחושת הביטחון האישי היא סובייקטיבית שהרי המדינה אינה יכולה להגן על כל אזרח בביתו. בכך נוכחה מורה בתיכון ששבה מחו"ל וגילתה שביתה נפרץ וחולל על ידי תלמידים. את הפגיעה הגסה בפרטיות ואת העלבון הצורב לא ניתן למהול בהסברים על ילדים מבולבלים והורים שלא ידעו. נראה שאיגרות החוב שהשקענו בחינוך גם הן עברו תספורת. עם הירידה בהישגים השלמנו מזמן. השבוע קיבלנו תזכורת לפיחות נוסף בערכים.
בנוגע לנושא הקיומי יש לי בקשה והיא לא נוגעת לגרעין האיראני. כבר הבנתי שהיכולת שלי להגיע להבנה עם מקבלי ההחלטות מוצתה וכמו שזה נראה השבוע הקווים האדומים נמתחו עד תום. הבקשה נוגעת למכלול שחבוי עמוק באיבר החשוב ביותר בגוף האדם ואני מתכוונת לסוג האירועים האינטימיים שעלולים חס וחלילה לקרות לכל אחד.
באופן אישי אני אוכלת בריא ומשתדלת לשמור על כושר סביר, אבל אם למרות זהירותי ישתחרר במוחי קריש דם תוקפני שיתנהג כמו רוטוויילר מופרע אנא, פרמדיקים יקרים, פנו אותי בדחיפות לבית החולים. אל תנסו להבין את פלבולי העיניים או המלמולים שיבקעו מגרוני הניחר, ואל תיעלבו אם אבעט בכם בחוסר נימוס. חוסר החמצן במוח הוא שמתנגד לפינוי, תאמינו לי - זה לא אני.
כשאגיע לבית החולים ואתאושש, אם מערכת הבריאות הציבורית לא תקרוס קודם (עיינו במכתב ההזהרה הפומבי שפרסם מנכ"ל משרד הבריאות שנענה בהכחשה גורפת של משרד האוצר), אני מבטיחה להתנצל על התנהגותי האפאזית ואפילו אשלח זר פרחים מלבלב. בתודה מראש.
