ביקורת: הספר "אני לא זוכרת כלום"

הגיגים של החברה הכי טובה שפספסתם. קהל היעד: נשים ומוקירי זכרה של אפרון.

דבר המבקרת: בשנים האחרונות פורח בארצות הברית ז'אנר ספרים שכמעט לא מתורגמים לעברית: מסות קצרות, לרוב פרי עטן של נשים צעירות, שעוסקות באספקטים של החיים מהזווית הנשית. גם רבי המכר בז'אנר נותרים לרוב באנגלית, אבל כשמדובר בספרה האחרון של נורה אפרון - הבמאית, העיתונאית, התסריטאית, ובעיקר מהנשים השנונות בתבל, גם הוצאות הספרים הישראליות מוכנות להתאמץ, בפרט שאפרון, שהלכה לעולמה לא מזמן, עלתה לכותרות בעקבות כך (היא ודאי היתה כותבת את זה בצורה שנונה ממני). ב"אני לא זוכרת כלום" הקצר (תרגום: אורית הראל) אפרון כותבת בניגוד לכל הכללים: אין עלילה, רק אסוציאציות. לפעמים יש מתכונים. לפעמים רשימות ממוספרות. חלק מהקטעים קצרצרים וחלק ארוכים יותר. היא קצת מתלוננת על הזקנה. קצת מעלה זיכרונות, לפעמים מתלוננת ולפעמים מחויכת.

כביכול, אין בספר הרבה, אבל לאפרון יש לא מעט כלי נשק סודיים: ראשית, היא כותבת נפלאה. שנית, היא מצחיקה נורא, גם ובעיקר כשנדמה שאין לה שום כוונה. והכי חשוב: יש לה לב ענק, שמשתקף דרך המילים וגרם לי (ואני מניחה שלא רק לי) להצטער קצת שלא זכיתי להכיר את האשה ממש. לפחות נותרו הסרטים והספרים.

ציטוט למזכרת: "אחד הדברים הנפלאים במדינה הנהדרת שלנו, לפחות מבחינתי, היה שמעולם לא נפלנו במלכודת כפיות הקינוח. מי שהזדקק לכפית לאכילת קינוח קיבל כפית רגילה. אבל הימים הללו חלפו עברו". (עם עובד, 123 עמ').

› שורה תחתונה: מתוק, מריר ובעיקר מענג.

"אני לא זוכרת כלום", נורה אפרון

"המכשפה" - מארי נדיאיי

מארי נדיאיי היתה האשה השחורה הראשונה שזכתה בפרס הספרותי הצרפתי הנחשב גונקור, על ספרה הקודם שתורגם לעברית, "שלוש נשים חזקות". עכשיו תורגם לעברית "המכשפה", ספר קודם שלה (שיצא עשור לפני "שלוש נשים חזקות"), שעל פי העטיפה מספר על "מכשפה כושלת במקצת שחיה חיים נטולי קסם עם בעלה ושתי בנותיה במתחם בנה ביתך". נשמע מקסים במיוחד. (הוצאת בבל).