קולנוע: כסף שחור
קוראים להם סרטי "אורבן", יש להם קהל מסור ומפיקים רבי השפעה, ולא תמצאו אותם על המסכים בארץ. מהבורקס של טיילר פרי ועד הקומדיה הרומנטית "Think Like a Man", "כלכליסט" יצא לבדוק למה סרטים עם יוצרים וכוכבים שחורים רווחיים כל כך בארה"ב, אבל לא מופצים בעולם
10:0112.07.12
ידעתם שאחד האנשים הכי מצליחים בהוליווד הוא שחקן, במאי ומפיק שברוב העולם, כולל ישראל, מעולם לא שמעו עליו? הכירו את טיילר פרי, האיש שהופיע בראש רשימת האנשים הרווחיים ביותר באמריקה ב־2011, כפי שפרסם מגזין "פורבס", עם הכנסות שהוערכו בכ־130 מיליון דולר. הוא השאיר מאחוריו ברשימה שמות ידועים כמו סטיבן ספילברג, אלטון ג'ון ולאונרדו דיקפריו. אם השם עדיין לא מצלצל לכם מוכר, אתם בחברה טובה. צריך כנראה לחיות בארה"ב כדי להכיר את פרי.
פרי יוצר מה שמכונה "קומדיות אורבניות", ביטוי מכובס לסרטים שבהם כמעט כל הכוכבים הם ממוצא אפרו־אמריקאי. בתעשייה ההוליוודית, שבה שולטים בעיקר יוצרים לבנים שמנסים באופן תדיר להרחיב את קהל היעד, אסטרטגיית מיקוד כזו היא יוצאת דופן. רק במהלך השנתיים האחרונות פרי ביים, הפיק וכתב שישה סרטים, האחרון שבהם, "Madea's Witness Protection", יצא בארה"ב לפני כשבוע וחצי. מאז 2005, פרי עושה בממוצע כשני סרטים בשנה עבור אולפן ליונסגייט. עלות הפקה ממוצעת לסרט היא כ־15 מיליון דולר, תקציב נמוך בקנה מידה הוליוודי שמשאיר פוטנציאל עצום לרווחים. כל אחד מהסרטים שלו הופך במהרה ללהיט קופתי עם הכנסות של עשרות מיליוני דולרים.
"Think Like a Man". קומדיה רומנטית מצליחה, שנרכשה להפצה בשלוש מדינות בלבד
עם תקציב של 20 מיליון דולר, ההכנסות של "Madea's Witness Protection" כבר מתקרבות ל־50 מיליון דולר בארה"ב, בתוך פחות משבועיים. מאז החל לעשות סרטים עבור האולפן, הקולנוע של פרי גרף יותר מחצי מיליארד דולר. כמעט בכל סרטיו פרי מככב כמדיאה, שהפכה כבר לסימן ההיכר שלו, מאז הופיעה לראשונה ב־2005 בסרט הפריצה של פרי, "Diary of a Mad Black Woman".
מדובר בדמות בורקסית של סבתא זועפת שמחזיקה אקדח בתיק היד שלה. סביב הדימוי הזה נוצרה אימפריית שיווק שמגלגלת מיליוני דולרים. לראות את מדיאה בקולנוע, בערב הפתיחה של סרט חדש בסדרה, זו חוויה יוצאת דופן. 75% מהקהל באולם הם נשים, וכ־80% מתוכן אפרו־אמריקאיות. הן מתייחסות להקרנה כאל אירוע חגיגי, מגיבות בקול לנעשה על המסך, ובעיקר נשארות נאמנות ומגיעות לכל סרט חדש שיוצא. מהביקורות הגרועות שהסרטים של פרי מקבלים לא ממש אכפת להן.
לא יוצאים מהבית
רוב הסרטים של פרי לא נרכשים להפצה והקרנה מחוץ לארה"ב. "Madea's Family Reunion", להיטו הגדול מ־2006, למשל, הכניס כ־50 אלף דולר בלבד בדרום אפריקה, הטריטוריה היחידה שבה נרכש להפצה. "Good Deeds", סרטו שיצא בפברואר השנה, הספיק להכניס כ־35 מיליון דולר בארה"ב, אבל רק קצת מחצי מיליון דולר בשוק הבינלאומי, שוב בדרום אפריקה בלבד. גורל דומה נגזר לא רק על הקומדיות העממיות של פרי, אלא על הרוב המכריע של הסרטים שנופלים תחת ההגדרה "אורבן", כלומר שיוצריהם וכוכביהם שחורים.
"Think Like a Man", למשל, קומדיה שהקאסט שלה רובו ככולו ממוצא אפרו־אמריקאי, הפכה ללהיט ענק בארה"ב מאז צאתה באפריל השנה. הסרט, שנעשה עבור אולפני סוני ומבוסס על רב־מכר, הופק בתקציב של 12 מיליון דולר והכניס כ־92 מיליון דולר בשוק המקומי. אבל אף על פי שהוא שייך לז'אנר מצליח בעולם - קומדיה רומנטית - הוא נקנה להפצה מחוץ לארה"ב רק בשלוש מדינות - אנגליה, ניגריה ודרום אפריקה, והניב שם הכנסה כוללת של 1.7 מיליון דולר בלבד.
גם "נשים צבעוניות", דרמה מבית היוצר של טיילר פרי, בכיכוב ג'נט ג'קסון, וופי גולדברג ות'נדי ניוטון, הופץ מחוץ לארה"ב בשלוש מדינות בלבד: דרום אפריקה, טייוואן ובריטניה.
גם בישראל המצב דומה, ורוב המפיצים מתעלמים מהסרטים הללו. "לסרטים האלה אין קהל בישראל, כי הם לא מיועדים אליו ולא מתאימים לטעמו", מסבירה דורית ישי, מנהלת ההפצה בקבוצת גלובוס גרופ. "השוק הישראלי מאוד פתוח, ולקהל הישראלי יש טעם משובח. הוא אחד הקהלים הטובים, הפתוחים והנאורים בעולם". הסבר דומה לחוסר העניין הזה נמסר מחברת פורום פילם: "סרטי האורבן מיועדים לקהל ספציפי מאוד, והחברות שאת סרטיהן אנו מפיצים הן אלו שמחליטות אם יש מקום להפיץ ז'אנר זה מחוץ לארה"ב. בדרך כלל מחליטים לוותר".
"פרשס". סרט אורבן שהצליח בישראל
להרחיב את הז'אנר
דווקא הסרטים שמרחיבים את הגדרת האורבן מופצים בדרך כלל בארץ ומצליחים באופן יחסי. "פרשס", למשל, סרטו של לי דניאלס מ־2009, שטיילר פרי חתום עליו כמפיק יחד עם אופרה ווינפרי, הביא לבתי הקולנוע בארץ כ־70 אלף צופים. גם "העזרה", אחד המועמדים המובילים לאוסקר השנה, הצליח להביא לקולנוע מספר דומה של צופים, אבל מדובר בסרט שיוצריו (הסופרת, הבמאי, המפיקים) לבנים, וכך גם לפחות חצי מהקאסט שלו.
"אם מאמצים הגדרה רחבה מספיק של הז'אנר", מסביר גיא שני, מנכ"ל קולנוע לב, "הרי הסרטים הללו כן מופצים בארץ. כך למשל הסרטים של ספייק לי". האם חוסר העניין בסרטי האורבן משקף את שנאת הזרים שגואה בישראל בשנים האחרונות? לפי תשובות המפיצים בארץ ונתוני ההפצה בשאר העולם, נראה שלא. אין כאן נוסחה קבועה, ועל השאלה אם להפיץ סרט זה או אחר בקטגוריית אורבן עונים המפיצים בארץ בהתאם לפוטנציאל המסחרי שלו והמלצת החברה שמוכרת את הסרט.
