ראיון "כלכליסט": רקמה אנושית אחת חיה
כשהצלמת נואית זכאי עזבה את תל אביב ועברה להתגורר בבית דירות ענקי בהארלם, ניו יורק, הבדידות עטפה אותה מכל כיוון. אז היא לקחה מצלמה ודפקה על דלתות השכנים. התוצאה היא פרויקט ייחודי על ההוויה האנושית. זכאי: "יש משהו טבוע בכל אדם שמחפש את הקרבה והחברות"
"שלום, שמי נואית, ואני השכנה מדירה B51, סטודנטית מישראל. הייתי רוצה להיכנס ולצלם בדירה שלך". זה הנוסח בו השתמשה נואית זכאי (37), צלמת ישראלית שחיה בשכונת שוגר היל בצפון הארלם ברובע מנהטן, ניו יורק, כל פעם שדפקה על דלת נוספת בבניין בן 90 הדירות שבו התגוררה. הייתם פותחים את הדלת?
זכאי, חמושה במצלמת הניקון D90 שלה ובסקרנות, תחושת זרות ואומץ, הגיעה לניו יורק כצלמת מתחילה לאחר שהתקבלה לבית הספר היוקרתי ICP (International Center of Photography), הממוקם במרכז מנהטן. כחודש לאחר שהתמקמה בדירתה החלה זכאי לגבש את מה שהפך אחר כך לפרויקט מרתק על התמהיל שממנו מורכבת ההוויה האנושית בשכונה הניו־יורקית, ועוסק בשאלה מהו בית, בדיסוננס בין הקנאות למרחב הפרטי מול רצון נואש לחשיפה, ובתחושת הזרות והבדידות של הצלמת ושל הדיירים, שחלקם מתגוררים בבניין שנים רבות.
כיצד עלה בך הרעיון לפרויקט?
"הרגשתי לבד, הכל היה חדש. הצלילים, הריחות, האור, הבנייה, הצבעים, תווי הפנים אחרים, האוכל אחר, הסופר השכונתי נראה אחרת. יש ימים שאתה מרגיש מוצף בתחושת אופוריה ויש ימים שזה מציף אותך לכיוון השני — הכל זר. התעסקתי בשאלות כמו מהו בית, מה עושה את זה בית ואילו חפצים הבאתי איתי בשביל להרגיש בבית. אף אחד לא ידע שעברתי לדירה, גם אחרי חודש שגרתי שם חייתי באנונימיות, את יכולה למות בדירה ואף אחד לא יידע. בעבר גרתי ביפו, ושם כששמעתי רעשים במדרגות ישר פתחתי דלת והתעניינתי. במנטליות הישראלית זה קורה גם מתוך חטטנות, אבל יש משהו שטבוע בדנ"א שלנו שמחפש את הקרבה, את החברות. בשלב מאוד מוקדם של הצילומים הבנתי שכמה מהדיירים אולי סגורים למראית עין, אבל מחפשים קרבה, וזה היה הדיסוננס לאורך כל הפרויקט — איך זה שהם לא יוצאים מאזור הנוחות שלהם ומעמתים את הנורמות החברתיות שלהם מול כזה צורך בקרבה?".
"זבוב על הקיר"
זכאי שאבה השראה מפרויקטים כמו הספר "East 100th Street" של הצלם Bruce Davidson, שצילם במשך שנתיים בשנות השישים בלוק אחד בהארלם, ומהספר "Spanish Harlem" של הצלם Joseph Rodriguez, שהיה אחד המורים שלה ב־ICP שעודדו אותה במהלך הפרויקט, בייחוד בהתחלה, כשאף דלת לא נפתחה. זכאי מספרת שלרוב דיברו איתה מבעד דלת סגורה, לפעמים נפתח חריץ צר. כשהצליחה לייצר עניין, חטפה את ההזדמנות בשתי ידיים.
את כל הצילומים מצלמת זכאי כ"זבוב על הקיר", כהגדרתה, לא מביימת, מבקשת מהדיירים להתנהג כהרגלם. כל דלת שנפתחה גילתה עולם ומלואו: חייל מארינס שקיווה להישלח לעיראק; גברת האריס, המשמשת כוועד הבית הבלתי רשמי ומכירה את כל הדיירים; ונישה טיילור, אשה אפרו־אמריקאית בעשור השישי לחייה, שהיתה שחקנית ורקדנית בהארלם בשנות השבעים; והזוג דוניה וזאודי, משפחתה במקור מאיראן ושלו מדרום אמריקה, אך משפחותיהם חיות כבר שנים בהולנד, שם נפגשו - וזה רק קצה הרשימה.
היתה דירה שריגשה אותך במיוחד?
"ברגע שנפתחה דלת של דירה, נכנסתי לתוך חיי אותו הדייר. כמעט כולם שיתפו אותי בסיפורים שגרמו לי לא פעם להחוויר או להסמיק. דוטי, אשה אפרו־אמריקאית שמתגוררת באותה דירה כל 50 שנותיה, סיפרה לי בדמעות על בן זוגה שנפטר לאחרונה לאחר מאבק במחלת הסרטן. בחדר היה גם בילי, אחיה של דוטי, שהסתכל עלינו ולא הבין על מה כל הדרמה. ודוטי, שלראשונה שיתפה מישהו בתחושותיה, חיבקה אותי והמשיכה לבכות".
"הדירה של ונישה", מספרת זכאי, "נראית כמו חדר הלבשה מפואר. היא היתה רקדנית ושחקנית שהידסה על הבמות, ובכל דירתה היו פזורים מאות בגדים, נעליים ואביזרים — זה היה נראה כמו אנדרטה לימים עברו, נוסטלגיה ורומנטיקה שיכולות להספיק לעשרים השנים הבאות. בדירה של דוניה וזאודי הרגשתי כמו בישראל. אותם המאכלים, אותה המוזיקה, אותם הספרים. גם הסיפורים של דוניה על אמה, הזכירו לי את סיפורי האם הפולנייה. מתברר שגם אם פרסייה היא אם פולנייה שרוצה שבתה תינשא לדוקטור".
בחיפוש אחר הבית
זכאי, ילידת ירושלים שהתגוררה בתל אביב לפני המעבר לניו יורק, החלה לצלם את הפרויקט ב־2010, כחודש לאחר הרילוקיישן. מאז סיום הלימודים בני השנה כבר עברה עוד שנה וזכאי עדיין שם, עוסקת בצילומי אוכל ומתלבטת אם לחזור. "הפרויקט היה הטיפול הפסיכולוגי שלי, מעין חטטנות עצמית שגרמה לי לחשוב על איפה הבית שלי. שמחתי לגלות מחדש שכולנו בני אדם, לא משנה אם אתה חי בפלורנטין או בהארלם".
אז איפה הבית שלך?
"הדירה בניו יורק לא מרגישה לי כמו בית, אבל אני עדיין מנסה להבין למה אני לא רוצה לחיות בישראל. יש בישראל המון אלמנטים של מתח שבא מהחברה, מהאיום על המרחב הפיזי שלך, מהמאבק בממשלה. מצד שני, הפתיחות, הקרבה והעזרה ההדדית בישראל מאוד לא טריוויאליים".
האתר של נואית זכאי, שבו אפשר לצפות בפרויקט (שעדיין מצולם):noitzakay.com.
