השבוע: לכל בית יש מחיר
ציבור המתנחלים לא יוותר בקלות לנתניהו במאבק על בית האולפנה. לו רק ביבי היה באמת מלך ישראל, הוא היה יכול להורות על פתרון לבעיה או לכל הפחות לנופף לעבר המתנחלים בנונשלנטיות
חודשים ארוכים שמדינת ישראל, באמצעות נציגיה בממשלה, בפרקליטות, במשטרה ובצבא, עוסקת בסוגיית חמשת הבתים בגבעת האולפנה בבית אל. בדחילו ורחימו פעלו שרי הממשלה למען חמישה בתים על גבעה אחת ומתוך אותה חרדת קודש, שלא לפגוע בציבור המתנחלים, פעל גם ראש הממשלה.
המתנחלים לא התרשמו, גם לא מ־100 מיליון השקלים שראש הממשלה מוכן לזרוק בחפץ לב תמורת העברת הבתים. מנקודת מבטם הממשלה יכולה לנסר את יסודותיו של בית הדין הבינלאומי בהאג ולשנע אותו לאנטרקטיקה ובלבד שרעף לא ייסדק על גבעת האולפנה. הסיבה נעוצה בין היתר בפוסט־טראומה שממנה סובלת ההתיישבות ביהודה ושומרון אחרי ההתנתקות מחבל עזה. מה שהפך את המתנחלים לציבור מריר אבל מחושב מאוד.
בשכונת גבעת שפירא בדרום תל אביב יכולים ללמוד שיעור מהמתנחלים. נוער הגבעות הוא רק הקיטור שמשתחרר מזרבוביות הקומקומים במטבחי הקרווילות, שהציבו המתנחלים בבית ז'בוטינסקי, וכבר מזמן הפכו את הליכוד לבית הקבע שלהם. בזכותם או בגללם (תלוי בעיני המתבונן) נתניהו ויתר על פיזור הכנסת ונפל לזרועותיו של מי שיום קודם לכן כינה אותו שקרן. ברגעי הרותחין האלה נדמה שגם אם נתניהו ימכור את הבית שלו בקיסריה וירכוש תמורתו חמישה בתים בבית אל הוא לא יוכל לכפר על הכשלת חוק ההסדרה. בקונסטלציה יותר רגועה ואחרי הבטחה של בניית 300 בתים ועוד כהנה וכהנה פיצויים ייתכן שיזכה למחילה, שהרי כבר אמרנו שמדובר בחבורת אנשים מחושבים וגם הם יודעים שהעם יבחר בנתניהו לעוד ארבע שנים.
נתניהו הוא לא מלך, אבל אם יצליח להרגיל אותנו לבחור בו מדי ארבע שנים, ואם באחת הקדנציות יתחיל לבנות את בית המקדש, הוא עוד עשוי להיות. השאלה היא איך ימלוך. בישראל כבר היתה תקופה של מלכים, אבל שלמה, שהיה לא פחות חכם מנתניהו, לא הסתפק באשה אחת, חי כמו מלך, העם הרגיש פראייר ובא הקץ על השושלת.
בממלכה הבריטית החלוקה מאוד ברורה. שם ראש הממשלה הוא פקיד אפור והמלכה חיה כמו מלכה וצאצאיה מתבדחים כל הדרך לארמון על העם המטומטם, שמריע להם כשהם מנופפים לעברו מתוך כרכרות מימי הביניים.
הבריטים, שלמעט מה שנוגע לבית המלוכה נתפסים כאנשים רציונליים, מתרגשים 60 שנה למראה הוד מלכותה שתחום ההתמחות שלה, אם נתבטא בלשון של פשוטי עם ישראלים, הוא נפנוף נונשלנטי.
המלכה אף פעם לא מרימה את ידה. הזרוע המלכותית נמסכת לתוך האוויר במעין תנועה אוורירית עוצרת נשימה. זה להערכתי מקור ההתרגשות או שמא יש עוד משהו? ברור שיש. בזה הרגע העדתי על בורותי בהבנת הפסיכולוגיה של העם הבריטי. את הפסיכולוגיה של עם ישראל - למשל ההתמודדות עם מצוקת הדיור מחוץ לאזור גבעת האולפנה, קרי השטח שבו חיים יתר תושבי ישראל - נשאיר לפעם הבאה. וגם כאן, אם להיות כנה, לא בטוח שאוכל לספק הסברים רציונליים.
