$
פנאי

ביקורת המערכת: ספרי מקור חדשים

הראשון של שפרה קורנפלד, הרומנים של איל מגד ותמר גלבץ, שיחת נפש למדינה עם יורם יובל ומתכונים של אהרוני. כתבי ועורכי "כלכליסט" קוראים ומבקרים ספרים ישראליים

כלכליסט 10:1206.06.12

ספרי פרוזה

 

"בזעיר אנפין" / ירמי פינקוס

 

קהל היעד: מבוגרים שרוצים להתרפק על סוף שנות השמונים.

 

בספרו השני פותח ירמי פינקוס צוהר לכמה חודשים ב־1989, ומספר על משפחה שחייה שזורים בעולם המסחר והחנוונות. ציפי האמביציוזית רוצה לצרף את דבורה, אחותה הדאגנית, לטיול המשפחתי בחו"ל. הרצון העז לחסוך די כסף כדי לטוס ביחד לעיירה האוסטרית זייפלד גורם לדמויות לריב, לצהול ולחשוף עוד ועוד טפחים אלגנטיים ופחות אלגנטיים מהקוסמוס המשפחתי. הקוראים מתלווים לדמויות כל הקיץ, במפגשים משפחתיים ססגוניים לקראת הנסיעה, ובנסיעות לשפיים, שם מנסה דבורה את כוחה כבעלת דוכן למכנסי גולשים – רעיון שהגתה אחותה כדי לרפד את כיסיה לקראת הנסיעה.

 

"בזעיר אנפין", ירמי פינקוס "בזעיר אנפין", ירמי פינקוס

הסצנות כתובות ומעוצבות בהקפדה, ומלאות תיאטראליות ודמויות עם קול ייחודי. עם זאת קשה לעקוב אחרי בני המשפחה, ולעתים השפה המשעשעת ועשירת הדימויים נשמעת מאולצת וגדושה מדי במילים לועזיות. העושר הלקסיקוני מתנגש עם הנושאים הנמוכים שבהם מרבים לעסוק בני המשפחה (הנושא האהוב עליהם הוא נפיחות, ובעיקר סיפור "הנוד מפורטופינו"). החיבור הזה בין נמוך לגבוה אינו קוהרנטי: לעתים הוא צורם, ולעתים קולח ומענג.

פינקוס מיטיב להחזיר את הקוראים 20 שנה אחורה, לתקופה של שטרות עשרה שקלים ו"שושלת", ולימים שבהם האבן השואבת השכונתית היתה מכולת שבה כולם מכירים את שמך ואפשר לקנות בהקפה. הספר מצטיין בתיאור מדויק, לעתים מצחיק עד דמעות, של סצנות מחיי המסחר - דוגמת התחמקות מפקחי מס הכנסה או אסטרטגיות שבהן נוקטים בני המשפחה כדי לפתות לקוחות - והתיאורים הססגוניים מדיפים ניחוח של "מאה שנים של בדידות", אולם בסופו של דבר ההתרחשויות והמשפחתיות לא מתאחדות לפאזל שלם אחד.

 

שורה תחתונה: כמו ארוחה מפתה, המעקצצת את החושים אך לא מצליחה להשביע את הסועדים (הוצאת עם עובד, 310 עמ').

תומר אביטל, כתב הכנסת

 

"ויקטור ומאשה" / אלונה קמחי

 

קהל יעד: ישראלים ותיקים וישראלים חדשים, שמסרבים לחיות בשלום עם סטריאוטיפים.

 

העולה הוותיקה מאוקראינה, אלונה קמחי, מטיחה בקוראים של "ויקטור ומאשה" סטריאוטיפיות שוצפת מרגע פתיחת הרומן, ומשום שכך אינה משאירה מקום לספק כי האקדח הצ'כובי שמופיע במערכה הראשונה אכן ימלא תפקיד מפתח בעלילה.

 

קמחי משרטטת בעוצמה כואבת את התנהלותם הסיזיפית של ויקטור ומאשה, צמד אחים בני עשרה שהיגרו ארצה מאוקראינה בראשית שנות השבעים, ונחבטים מאז באכזריות כנגד ארבעה כתלים של אטימות. טבעת החנק שנכרכת בחוזקה סביב צוואר הקורא ממחישה באופן בלתי מתפשר את טיבו של המאבק הקיומי שחווים לא רק גיבורי הספר, כי אם כל פלחי האוכלוסייה שסובבים אותם.

 

"ויקטור ומאשה", אלונה קמחי "ויקטור ומאשה", אלונה קמחי

הבדלנות הכפויה והלעג העצמי המתלווה לה מוטחים בפרצופינו בתיאור "מאורת המהגרים המפורכסת", השוכנת בתוך אחד מאותם בלוקים טיפוסיים לשיכוני עולים. האקדח הישראלי, העטוף במטפחת רוסית מהודרת ומוסתר במאורת המהגרים, מבהיר כי הישרדות שם היא בעצם סוג של נס.

 

גם אם מקומם בשלב ראשון, שטף הסטריאוטיפים בספר מתברר עד מהרה ככלי חיוני בתיאור הגיהינום הקיומי שהוא עצם הווייתנו. מעין סיר לחץ שבתוכו מבעבעת מעגליות צורבת של קליטה, לעיסה ופליטה מתנשאת של הזר והשונה.

 

שורה תחתונה: רומן סוחף ויצרי, שמציג באור מטריד ומפכח מציאות שחשבנו שאנחנו מכירים היטב (הוצאת כתר, 363 עמ').

תמר טוניק, ראש דסק חוץ

"סוף הגוף" / איל מגד

 

קהל היעד: חובבי ספרי מסע נפשיים.

 

מחלת הסרטן היא מהאכזריות שידע המין האנושי. המחלה גבתה, ועודנה גובה, קורבנות רבים, וכמעט שאין מי שלא נחשף אליה בדרך זו או אחרת, ואולי אף איבד קרוב בגללה. ספרו החדש של איל מגד "סוף הגוף" נוגע באופן ישיר בנקודה הכואבת של אובדן מכר קרוב למחלה (בסיפור של מגד מדובר בחברו הטוב של המספר) ובהשלכות מותו על הסובבים אותו.

 

המספר, מנתח מוכשר שלדעתו אינו מוערך מספיק, פורט את סיפורו של חברו הטוב מימי ילדותם המשותפת, ושוזר בו את סיפורו שלו, תוך שהוא משייט לו על הגבול שבין המת לאלה שנותרו, ואף משחק עם גבולות אחרים, כמו זה שבין הדתי לחילוני, ההצלחות והכישלונות בחייהם ואף ההבדלים בין תל אביב לירושלים, על כל גוניה.

 

לאורך הספר מתעמת המספר עם דמות חברו המת, תוך אזכור רגעיהם היפים, אך בעיקר המחלוקות שהיו להם, ברמיזה ברורה לנפשו של המספר. דרך מותו של החבר, המספר מנסה לעשות תיקון לעצמו, ובחירתו של מגד להלביש עליו את בגדי המנתח תואמת את הלך הרוח של הספר.

 

המסע האישי שעוברת דמות המספר של מגד הוא בבחינת חשבון נפש שמגיע לשיאו בשאלה הבלתי נמנעת על מהות החיים, שאלה שמקבלת משמעות משלה בצל המוות. על אף המורכבות הפילוסופית וההתעסקות הכבדה עם המוות, מגד צולח אותו בעזרת שפה קולחת, שמאפשרת לקורא למחול לו גם על הקלישאות שאליהן הוא נופל לפרקים.

שורה תחתונה: ספר שעוסק בנושא לא קל לעיכול. מתאים בייחוד לקוראים ששאלות קיומיות והתעסקות עם המוות אינן זרות להם (הוצאת ידיעות ספרים, 298 עמ').

 

רועי ברגמן, סגן עורך מוסף השוק

"השפעה בלתי הוגנת" / רונית מטלון, אריאל הירשפלד

 

קהל היעד: חוקרי התאהבות.

 

לידתו של הספר הזה בניסוי יוצא דופן שערכו הכותבים: למשך קיץ אחד הם החליפו ביניהם מכתבים, ללא תוכנית עלילתית מראש, כאשר כל כותב הגיב לפיסת המציאות שיצר קודמו. הסיפור נבנה מתוך תצריף ספונטני של חילופי המכתבים, והכותבים הקפידו לא לערוך או לשכתב את הרומן לאחור. את המכתב הראשון, שטמן בחובו את גרעין העלילה, כתבה רונית מטלון ("קול צעדינו").

 

מעטפת העלילה עוסקת במאבקי הירושה במשפחת דהאן לאחר מות האב הנכלולי ברוך, וליבתו היא הרומן הנרקם בין הבת הצעירה לורי, בעלת חברה לכתיבת קורות חיים (פיקטיביים לא פעם) לאחיה החורג והמבוגר, נתנאל היילברון, פרופסור למוזיקה.

 

"השפעה בלתי הוגנת", רונית מטלון, אריאל הירשפלד "השפעה בלתי הוגנת", רונית מטלון, אריאל הירשפלד

זהו ספר העוסק באנטומיה של ההתאהבות. הוא אמנם מקפיד להתעכב גם על צדדיה המתעתעים, האלימים, המניפולטיביים והשקריים, אך לא פעם ישנה תחושה של מתיקות יתר ורפטטיביות, שכן ההתאהבות - בניגוד לאהבה - היא מסע מעגלי ונרקיסיסטי, החג סביב בועה שסופה להתנפץ. לספר גם חסרה מידת האיזון והשלמות לנוכח החלטת הכותבים, האמיצה יש לומר, שלא לערוך אותו. כמדריך להשפעה הלא הוגנת של אותם כימיקלים מתעתעים שנמוגים ממוחנו (כעבור ארבע שנים, במקרה הטוב), הוא מעניין וממצה.

 

שורה תחתונה: העיקר זה הרומנטיקה (הוצאת כתר עם עובד, 284 עמ').

שמעון (שמשי) בן רון, עורך במדורים

 

"המתים והחיים מאוד" / תמר גלבץ

 

קהל היעד: אוהבי סיפורים אישיים על אובדן.

 

זהו לא עוד ספר על שכול, אלא ספר על חיים שלמים. הוא אישי מאוד, תיאורי מאוד ומנסה להימנע מרגשות. הוא מתואר בפרספקטיבה רחבה, הרבה שנים לפני האירוע המרכזי, מות האב, והרבה אחריו. התנועה הרחבה הזאת על ציר הזמן, לפני ואחרי מות האב, מקנה לספר עומק ונקודת מבט מעניינת על השכול והאובדן, שמסתכם לא רק באובדן האב אלא באובדן של חיים שלמים ומשפחה שלא תהיה עוד.

 

מה שנראה בהתחלה כתיאור אולי בנאלי מדי של משפחה מזרח אירופית טיפוסית, לאורך שנות השישים־שבעים־שמונים, מתגלה כמשמעותי בסוף הספר. דווקא האפיון הטיפוסי כל כך שנוגע להרבה משפחות הופך את הסיפור לכואב כל כך: אובדן של משפחה אחת, שבקלות היתה יכולה להיות המשפחה שלך.

 

עוד החלטה של הכותבת היא הימנעות, או לפחות ריסון, בתיאורי הרגשות. ברגעים של "המתים" זה עובד מצוין, התיאור של האם ואחר כך של הבת שאוספות את חפצי המתים הוא תיאור עוצמתי מאוד. הרגש כבר קיים אצל הקורא וגלבץ מעוררת אותו באמצעים דקים ועדינים.

 

"המתים והחיים מאוד", תמר גלבץ "המתים והחיים מאוד", תמר גלבץ

ברגעים של "החיים מאוד" ההחלטה הזאת עובדת פחות. החיים מתוארים בתאוות ובשנאות של הכותבת, אך בעיקר באמצעות חיי המין, המוצגים כהפך מהמוות, ותמיד מתקשרים אליו, בכל אובדן, פיזי ורגשי. אך המחסור בתיאורי הרגש כאן פוגע ביכולת ההזדהות, ותיאורי המין אינם שונים מאלפי תיאורי מין אחרים. דווקא פה אולי התמקדות בבני האדם ולא בנוזלי גוף היתה יכולה להדגיש יותר את החיים, אלא שבניגוד לתיאורי המשפחה ואפילו לתיאורי המוות והאובדן, המין נראה מת מאוד.

 

הכתיבה האישית של גלבץ מסקרנת מאוד, ולצד שליטתה בשפה הופכת את הקריאה לקולחת. לקראת סוף הספר האיכות הזאת דועכת בשל תיאורים ודימויים נרחבים יתר על המידה, אך היא מתעוררת מחדש לקראת המפגש עם האם בסוף ימיה.

 

שורה תחתונה: לא חף מפגמים אך מסקרן ומרגש (הוצאת חרגול, 203 עמ').

דרור קסטל, עורך לשוני

 

"החצי השני של הלילה" / שפרה קורנפלד

 

קהל היעד: בעלי ראש פתוח שמוכנים לתת צ'אנס אמיתי לסופרת מתחילה, על אף מקור פרסומה.

 

כשמשאירים בצד את רשמי מסע יחסי הציבור שמעט מסופרי ישראל זוכים לו, את שם הסוכן הספרותי היוקרתי בדף התודות, ומביטים במטרת התכנסותנו - מתקבל ספר ביכורים ראוי.

 

המרכיבים ששימשו את קורנפלד כמעט מחייבים מנה מוצלחת. העולם הזר ובכל זאת מוכר וקרוב יחסית של ישיבה – קהילה מסוגרת בירושלים, כת לכל דבר ועניין, על הריקבון המוסרי שעולה ממנה, הכפייה, הרמייה, הסמים והאונס, ושלל הדמויות שמנסות למצוא את הדרך הנכונה להן בין אלה, מסקרן ואמין. אבל הכל מגיע במנות גדושות, והקורא נכנס במהרה לתפקיד של יושב חבר מושבעים.

 

"החצי השני של הלילה", שפרה קורנפלד "החצי השני של הלילה", שפרה קורנפלד

קורנפלד בעצמה כינתה את הספר "כתב אישום". זהו אנדרסטייטמנט. התהום שמעמיקה לאורך הספר בין הגעגוע הילדותי לבין העיוות הציני והמרושע בישיבת "פיסחוי של עוילם" (פתחו של עולם), דרך נקודת המבט של הקהל המספר את הסיפור, קהל כועס מאוד, המפריח אישומים בקלות, מציבה את הקורא מעל ספה ומחייבת אותו להסתכל למטה כל הזמן. ועם כל מבט למטה התהום נראית פחות מאיימת, פחות מפחידה.

 

ייתכן שמעט פחות עומס (לכך גם מצטרפת הבחירה במילון היידיש־אנגלית־עברית בסוף הספר במקום שימוש בהערות שוליים) היו מביאים את הקורא לסיום הספר עם תחושות ברורות יותר. זה לא גורע מהעובדה שגם דרכה החדשה של קורנפלד כסופרת מסקרנת ואמינה.

 

שורה תחתונה: לו כל מה שפליטי ריאליטי היו תורמים לעולם היה ספרים (הוצאת כנרת זמורה ביתן, 261 עמ').

רון גורדון, עורך בדסק החדשות

 

"ג'י־פי־אס" / עלמה גניהר

 

קהל יעד: יפי נפש, אבל באמת, וגם קוראים שלא מחפשים אסקפיזם.

 

אם החדשות מההפגנות הסוערות בדרום תל אביב, עם הדוברים המתלהמים והצעירה שכתבה על חולצתה "מוות לסודנים", כיווצו לכם את הבטן, הסיפורים ב"ג'י־פי־אס" יכווצו לכם אותה שוב, וגם את הלב.

 

בספר, כמו במציאות, אין תשובות טובות לאף שאלה. יש הרבה ספק והרבה ייאוש וגם חמלה, אבל אין פתרונות. גניהר מסרבת לכופף את המורכבות של המציאות לטובת הפוליטיקלי קורקט. האריתראים והסודנים שלה אינם מלאכים. גם הישראלים שלה אינם צדקנים צבועים, או גזענים שוחרי מדון.

 

"ג'י פי אס", עלמה גניהר "ג'י פי אס", עלמה גניהר

אף אחד אינו מושלם. האשה במקלט מבקשת מבתה לתרגם ולשקר, כדי שלא תיאלץ לעזוב ולחפש מקום אחר; המתנדבת שמבטיחה לדבר עם מי שצריך בבית הספר, אבל שוכחת מפני שגם לה יש חיים אישיים; ה"זקן" שגר מול המקלט ומנסה להשיג לעצמו אוכל מהתרומות שמשאירים לדרי המקלט - כל הדמויות אנושיות עד כאב. ביכולת סיפורית מרשימה מתחמקת גניהר מפתרונות עלילתיים "מתבקשים": הסיפורים לא נסגרים בפואנטות סוערות או במוסר השכל מהדהד, מה שרק מזכה אותם באמינות יתרה.

 

קשה לנחש איך יגיב הלקוח האקראי שיראה את הספר הזה על הדלפק בחנות. העיסוק של גניהר בעולם שבין מחנה קציעות לשכונת שפירא עלול להרתיע את הקורא האסקפיסטי. יש לקוות שהסיפור הראשון בספר, "אשת השגריר", שכולל נקודת מבט צפויה פחות, על סף הפנטזיה, יספיק כדי למשוך פנימה את המתלבטים.

 

שורה תחתונה: סיפורים שנכתבו בהשראת המציאות לא חייבים להיות קלישאה (ספרייה לעם, 211 עמ').

עמי ברנד, עורך המדורים

 

"אנשים מעדיפים לטבוע בים" / ליאור דיין

 

קהל היעד: חסידי כתיבתו של דיין, אוהבי טוויסטים וסתם סקרנים.

 

בדיאלוג הפשוט עם החיים שמציג ליאור דיין אין מנצחים, מלבד הקוראים עצמם. אסופת הסיפורים מתארת סיטואציות יומיומיות, הטומנות בחובן טוויסט שחורג ממחוזות הבנאליה ומוביל את הסיפור לכיוונים אבסורדיים. בשפה נוחה למשתמש, קלה לעיכול ומלאת הומור מתאר דיין אפיזודות הנאחזות בקישקע של ההוויה הישראלית: מוות של חבר בתאונת דרכים, חיילים המנסים לשרוד ביחידה סודית, זוג טרי שעבר להתגורר ביחד. כתיבתו של דיין משרה על כל אלה טעם של ציפייה לפיתול הבא בעלילה, שיהפוך בעדינות אלגנטית את הקערה על פיה, באירוניה המרפררת בטונים נמוכים לכתיבתו של ג'יי.די. סלינג'ר, מושא הערצתו המוצהר. לסיפור שעל שמו נקרא הספר, המתאר אשפוז במחלקה פסיכיאטרית, יש הרגשה כמו מיני־אוטוביוגרפיה מרתקת בכנותה ובפשטותה, והוא מעניק לספר את מנת החשיפה הסמי־פרובוקטיבית שאליה התרגלנו מדיין.

 

שורה תחתונה: אנשים באמת מעדיפים לטבוע בים, ובצדק. הסיפור החמישי מההתחלה (או מהסוף) יגלה גם למה, ואסור לפספס את השאר (הוצאת ידיעות ספרים, 222 עמ').

רוני קציר, כתבת עיצוב

ספרי עיון

 

"האופק המתרחק: ישראל, הערבים והמזרח התיכון 1948–2012" / איתמר רבינוביץ'

 

קהל היעד: מזרחנים חובבים.

 

הספר מבקש לערוך סיכום ביניים של הסכסוך הישראלי־ערבי מימי קום המדינה ועד ימינו, לרבות דיון ארוך ומפורט במהלכים השונים שנעשו לאורך השנים, בניסיון ליישב אותו.

 

רבינוביץ' מתאר באופן מפורט וקריא את הגורמים לסכסוך, מציג היטב ובהיגיון את שיקוליהם השונים של השחקנים, ומצליח בהחלט להעביר הן את מורכבות המגעים והן את הניואנסים שבעמדות הצדדים. עם זאת, הוא כותב מכורסת הפרופסור, ולא מכיסאו כשגריר ישראל בעבר בארצות הברית. זהו ספר אקדמי, לא ספר זיכרונות, ונדמה שהיה אפשר לקוות כי מי שמילא תפקיד כה מרכזי בחלק מהתהליכים הנסקרים בספר יציג בו גם את הזווית המקצועית־אישית שלו - בוודאי לאחר שגורמים אחרים שנטלו חלק במגעים (ובעיקר מהצד האמריקאי) פרסמו ספרי זיכרונות מפורטים בנושא.

 

הספר הוא מהדורה מעודכנת של הספר "חבלי שלום" שפרסם רבינוביץ' ב־2004, וכולל שני פרקים שלא הופיעו במהדורה הקודמת. חובבי אקטואליה ייצאו נשכרים ממנו, מחפשי רכילות מחדרי הדיונים יתאכזבו.

 

שורה תחתונה: סקירה אקדמית של נושא אקטואלי תמיד (הוצאת דביר, 415 עמ').

עמית יריב, כתב יין ואלכוהול

 

"עקבות דוד המלך בעמק האלה" / יוסף גרפינקל, סער גנור ומייקל היזל

 

קהל יעד: חובבי ארכיאולוגיה או תקופת המקרא.

 

יישוב עתיק שמתגלים בו ממצאים מפתיעים ודרמטיים, סכסוך אקדמי קשה בין חוקרים מהשורה הראשונה, ודמותו של דוד המלך המרחפת מעל - כל אלה אמורים להספיק לספר מתח, בטח ובטח שלספר ארכיאולוגיה מרתק.

 

חובבי ארכיאולוגיה של תקופת המקרא בוודאי ימצאו עניין גדול בספר, אולם גם הדיוטות יכולים לקרוא לפחות את שני הפרקים הראשונים בשקיקה, ומשם להמשיך כראות עיניהם בסבך ההסברים הארכיאולוגיים.

 

אולם סיפור חורבת קיאפה הוא, למעשה, סיפור מורכב הרבה יותר, ועוסק אולי בסוציולוגיה של הארכיאולוגיה. מדובר במאבק ששזורים בו אידיאולוגיה, נאמנות אקדמית ורסיסי מדע. מצד אחד ישנם הארכיאולוגים באוניברסיטה העברית, הרואים במקרא טקסט שאפשר להתייחס אליו כאשר רוצים להסיק מסקנות מממצאים ארכיאולוגיים, ומהצד השני ישנה הגישה של הארכיאולוגים באוניברסיטת תל אביב, הרואים בסיפורי המקרא לכל היותר סיפורים, ובדמויות, כמו דוד, לכל היותר מיתולוגיה.

 

גרפינקל ושותפיו עושים מאמץ גדול להראות את המדעיות של מסקנותיהם. לטענתם, היות שבחורבת קיאפה התגלה לראשונה יישוב עירוני מבוצר בתחילת המאה העשירית לפנה"ס, מכאן אפשר להסיק כי התקיימה ממלכה עברית ודוד בראשה. את ההצהרות האלה צריך לקחת במידה של ספקנות, ולו בשל משפט פה משפט שם בספר, שמסגירים את מחויבותם הראשונית של החוקרים למסקנות, עוד בטרם הוסקו. המשפט הפותח את הספר הוא לא אחר מאשר "דוד המלך הוא מן הדמויות המרכזיות בהיסטוריה האנושית", ודי לחכימא.

 

שורה תחתונה: לאור חומרי הגלם הדרמטיים, היה אפשר לצפות לספר שקהל רחב יותר יוכל ליהנות ממנו (הוצאת ידיעות ספרים, 229 עמ').

מיקי פלד, כתב עבודה ורווחה

"ישראל - שיחת נפש" / יורם יובל

 

קהל יעד: מי שמחפש ספר מתנה.

 

"ישראל - שיחת נפש", יורם יובל "ישראל - שיחת נפש", יורם יובל

יש משהו מעצבן בפסיכולוגים טלוויזיונים. הטיפול הפסיכולוגי מטבעו הוא חבוי, נערך מאחורי קירות ודלתות סגורות, ונדמה שפתיחתו בפני הציבור מביאה לרידוד בלתי נמנע של כל העניין. לזכותו של יורם יובל ייאמר שהוא מודע לעניין, ולכן לספרו החדש - שמבוסס על תוכנית הטלוויזיה שלו - יש מבנה מעניין: מדובר באוסף של כ־30 שיחות עם אנשים ידועים במידה זו או אחרת, המוגש בפורמט כמעט אלבומי. כל שיחה מקדים תצלום מושקע של רלי אברהמי, וסוגר קטע שכתב יובל על אחד הנושאים שעלו בשיחה. החוט המקשר בין כל השיחות אמור להיות הקשר של הדוברים לישראל - חלקם עלו אליה וחלקם נולדו בה, אבל דווקא הוא נדמה מעט מיותר על רקע שלל הנושאים המעניינים שעולים בשיחות.

 

שורה תחתונה: לא בדיוק חלטורה אך גם לא ספרו הטוב ביותר של יובל (הוצאת כנרת זמורה ביתן, 310 עמ').

 

מיכל פלד־פליישר, עורכת מוספים מיוחדים

ספרי בישול

 

"אהרוני מבשל 4 3 2 1" / ישראל אהרוני

 

קהל יעד: אנשים שאוהבים סדר ופשטות, וכמובן מעריצי אהרוני.

 

מזה זמן שאני רוצה להכין בעצמי ניוקי תפוחי אדמה, ובתזמון מושלם הגיע לידי ספר המתכונים החדש של ישראל אהרוני. המתכונים בו מחולקים לפי חומרי גלם, כאשר לכל חומר גלם (עוף, כרובית, גזר, תאנים וכיוצא בזה) מוקדשים ארבעה מתכונים, ובסך הכל 112 מתכונים. קונספט חביב ונעים במיוחד למי שאוהב סדר. תחת חומר הגלם בטטה מצאתי את המתכון לניוקי בטטה. בטטה? שיהיה בטטה.

 

מעולם לא הכנתי ניוקי, אבל המתכון נותן את הרושם שזה אפשרי. קניתי בטטות וניגשתי לעבודה נחושה אך חוששת. לאחר הכנת הבצק התברר שהיה מקום לחשש: הבצק היה דביק יתר על המידה ורק תוספת של קמח מעבר לכמות הרשומה במתכון עזרה להציל את המצב. הניוקי התגבש, נכנס לסיר ולאחר ארבע דקות צף ועלה בדיוק כמו שכתוב. אנחת רווחה.

 

"אהרוני מבשל 4 3 2 1", ישראל אהרוני "אהרוני מבשל 4 3 2 1", ישראל אהרוני

התוצר הסופי היה ניוקי שהתנפחו לממדים מפלצתיים, אבל היו אווריריים, מעודנים וטעימים.

 

כמו המתכון לניוקי, גם שאר המתכונים בספר אינם מסובכים להכנה. המרכיבים בכל מתכון הם ברובם פשוטים, כאלה שאפשר למצוא בכל סופרמרקט, ולא צריך לכתת רגליים בחיפוש אחר מרכיב שאף אחד לא מכיר את שמו או את טעמו.

 

הספר גדוש בצילומים של נלי שפר - תמונות גדולות וצבעוניות שבהחלט מעוררות את החושים הרלבנטיים. רק לא ברור למה המתכון הרביעי בכל חומר גלם לא זכה לקבל תמונה משלו, הרי ידוע שמתכון ללא תמונה הוא בבחינת מתכון מבוטל, ולכן מבחינתי הספר נקרא "אהרוני מבשל 1 2 3".

 

שורה תחתונה: מתכונים שאינם מתוחכמים אך גם לא מתיימרים להיות כאלו (הוצאת כנרת זמורה ביתן, 224 עמ').

 

מעין גבאי, מפיקת מדור הפנאי

בטל שלח
    לכל התגובות
    x