ראיון "כלכליסט" - ניק פרייזר: "הסרטים שלנו גורמים לאנשים לחשוב"

"סרטים תיעודיים מגיעים היום בפורמטים שונים, באורכים שונים ובפלטפורמות שונות. אפשר לצפות בשעה וחצי בקולנוע, בפחות משעה בטלוויזיה או בעשר דקות באינטרנט", אומר ניק פרייזר, שנחשב לסנדק של הקולנוע התיעודי בעולם. "זה לא דבר רע. מה שיהיה נורא זה אם הטלוויזיה תזנח את האפיק התיעודי ותפנה יותר לזבל שהיא משדרת בדרך כלל. אסור שהמצב הזה יקרה."

פרייזר הגיא לישראל כאורח של פסטיבל סרטי הסטודנטים הבינלאומי שמתקיים השבוע ושל שוק הקו־פרו (קופרודוקציות) למימון סרטי תעודה. הוא היוצר והעורך הראשי של "סטוריוויל", מסגרת השידור היוקרתית של BBC4 הבריטי, שמתמקדת בסרטי תעודה. סרטי הסדרה זכו ביותר מ־200 פרסים, בהם שלושה פרסי אוסקר, פרס חבר השופטים בפסטיבל סאנדנס ופרסי אמי ופיבודי. לפסטיבל הוא הגיע כדי להציג את פרויקט הענק שלו, "מדוע עוני?" סדרת סרטי תעודה חברתית שתוקרן ברשתות טלוויזיה מסביב לעולם.

צילום מבוליביה מתוך "מדוע עוני"

"סטוריוויל", שקיימת מ־1997, משדרת כ־25 סרטים תיעודיים בשנה שבוחרים פרייזר ושותפיו. למרות היוקרה והביקורות המצוינות פרייזר לא לגמרי מרוצה. "גם אם אתה אהוב זה לא אומר שתצליח להגיע לקהל מאוד רחב", הוא מסביר. "זה נכון שהסרטים התיעודיים היום מצליחים לעניין יותר קהל ממה שהצליחו לפני כ־20 שנה, אך עדיין לא מדובר במספרים מאוד גבוהים. הטלוויזיה בשנים האחרונות מחפשת יותר ויותר פורמטים של בידור. ערוץ 4 הבריטי, למשל, לא מתעניין בדוקומנטרי כמו לפני עשר שנים. מה שחשוב לו זה רייטינג. הקולנוע התיעודי והטלוויזיה התפתחו מאוד לאחרונה, אבל בכיוונים מנוגדים. הקולנוע הפך יותר מפתיע, ואילו הטלוויזיה מכורה יותר לדרישות הצופים".

הוא מרואיין רהוט וחריף, שלא פעם עונה לפני שסיימתי לשאול. כשאני מדבר על ההתקרבות של הקולנוע התיעודי להוליווד ועל ההצלחה הקופתית המפתיעה של סרטים דוקומנטריים כמו אלה של מייקל מור, פרייזר ממהר לקטוע אותי: "הקולנוע הדוקומנטרי יצר אולי יותר עניין בהוליווד מבחינת הסגנון שלו, עם סרטים כמו 'סוריאנה' שמנסים להיראות תיעודיים. אבל לא כדאי להפריז לגבי ההצלחה שלו בקופות. למעשה, רק כעשרה סרטים דוקומנטריים הצליחו באמת ב־20 השנה האחרונות, ואפילו ההצלחה שלהם לא יכולה להתחרות בהצלחה המפלצתית של הקולנוע ההוליוודי. הרעיון שהקולנוע הדוקומנטרי מצליח להגיע לקהל רחב מוטל בספק מבחינתי. מה שיותר מעניין הוא הדיבור על קולנוע דוקומנטרי, שנתפס היום כקולנוע רציני".

ומה לגבי טלוויזיה? הקולנוע הדוקומנטרי צריך להיאבק עמה או לשתף איתה פעולה?

"קח את סקנדינביה לדוגמה. הסקנדינבים משדרים סרטים תיעודיים איכותיים ומאתגרים בפריים טיים. הם ראו שאם משווקים את הסרטים נכון הם יצליחו, כי אנשים מתעניינים יותר ויותר במה שנעשה בעולם. למרות התמיכה מקרנות קולנוע, לפחות בעשור הקרוב המימון של הקולנוע הדוקומנטרי יבוא בעיקר מהטלוויזיה".

פרייזר: "רק כעשרה סרטים דוקומנטריים הצליחו באמת ב- 20 השנה האחרונות, ואפילו ההצלחה שלהם לא יכולה להתחרות בהצלחה המפלצתית של הקולנוע ההוליוודי"

עוני במקום אירוויזיון

הפסטיבל מתמקד השנה בנושא הצדק החברתי, ובאופן מתבקש, פרייזר יציג בו את "מדוע עוני?", סדרת סרטי התעודה העולמית שבה הוא שותף בכיר ושממומנת, בין היתר, בידי קרנות ההשקעות של ביל גייטס ושל פורד.

הפרויקט החדשני יוצר שיתוף פעולה בין רשתות שידור בינלאומיות כדי לבדוק מדוע כמיליארד אנשים עדיין חיים בעוני בעולם. פרייזר מקווה להגיע לכ־500 מיליון צופים כשהפרויקט יוקרן ברחבי העולם בליווי קמפיין מסיבי בסוף 2012.

"מסלול ההקרנה של סרטים תיעודיים לרוב מסתיים בכמה פסטיבלים ובקהל יחסית זעום. אנחנו עומדים לשנות זאת. אנחנו מתכוונים לשדר באותו שבוע בעשרות רשתות טלוויזיה סימולטנית, ונלווה את השידורים אונליין", הוא מספר. "אנו רוצים שהצופה ישאל מדוע יש עוני בעולם, ולמה העולם הופך לפחות שוויוני. תחנות טלוויזיה יכולות לשתף פעולה כדי למקסם את ההשפעה שלהן. בעבר נעשה שיתוף פעולה שכזה בעיקר באירועים כמו האירוויזיון. כאן מדובר בנושא תיעודי שהוא לבטח לא מיינסטרימי, והוא עומד להיחשף מול מאות מיליוני צופים".

אני מנסה לשאול על הצד האקטיביסטי של הפרויקט - מה אנשים יכולים לעשות בנושא. פרייזר שוב קוטע אותי ומסביר שזה לא פרויקט מהסוג הזה. "למרות שאין לי דבר נגד אקטיביזם תיעודי, הסרטים שלנו מתוכננים כדי לגרום לאנשים לחשוב ולא כדי לבקש מהם לעשות משהו בהכרח".

יש לדעתך בכלל קשר בין קולנוע דוקומנטרי לשינוי חברתי?

"מה זה שינוי חברתי? השאלה אם סרטים דוקומנטריים יכולים לשנות מציאות היא קצת אבסורדית. לאורך כל ההיסטוריה של הקולנוע הדוקומנטרי אנחנו לא נתקלים בהוכחה לכך שסרטים תיעודיים אכן יכולים לשנות מציאות. המפלגה הקומוניסטית בסין מייצרת שינוי חברתי. אם נמדוד את ההשפעה של הקולנוע התיעודי על אותה הסקאלה, הרי הוא יכול לעשות מעט מאוד. אבל מובן שקולנוע תיעודי חשוב משלל סיבות אחרות".

"מדוע עוני" נוצר ברוח גל ההפגנות החברתיות בעולם. מה דעתך על המחאה בישראל בקיץ האחרון?

"לא ידעתי שיש כזה אי־שוויון במדינה. היום, אני חושב, שאלת העוני הפכה להיות בלתי נפרדת מסוגיית זכויות האדם. אי אפשר לעשות דבר נגד עוני מבלי להיות בעל תפיסה של סולידריות וצדק חברתי. אם אתה רוצה לגרום לאנשים לעשות למען העני צריך להבין מהי המשמעות של זכויות אדם בסיסיות".

קורס בישראליות

פרייזר משתתף בביקור גם באירועי הפיצ'ינג של קרן קו־פרו. הקרן היא שחקן מרכזי בזירת שיווק הקולנוע התיעודי בארץ, ועשתה מהפך תודעתי בכל הקשור לקופרודוקציות בינלאומיות של סרטים תיעודיים. מדי שנה מארגנת הקרן שוק סרטים עם משקיעים מחו"ל. האירועים מתקיימים בעיקר בשיטת הפיצ'ינג - כל יוצר מנסה למכור את הפרויקט שלו במשך כמה דקות. בין הסרטים המפורסמים שנוצרו בתמיכת הקרן אפשר למנות את "ילדי השמש" של רן טל, "הדירה" של ארנון גודלפינגר ו"שתיקת הארכיון" של יעל חרסונסקי.

מאז 1999 פרייזר הוא אורח קבוע באירוע, והוא בעצם כוח מרכזי במימון הקולנוע התיעודי החדש בארץ. "הבעיה כיום היא הקיצוץ התקציבי ברשתות טלוויזיה רבות, שגורם להן לאבד עניין בפרויקטים התיעודיים", הוא מסביר. "חייבים קופרודוקציות כדי להעלות את תקציב ההפקה, ולפעמים אנחנו עובדים גם עם חמש מדינות בהפקה אחת. באירועי הקופרו אני פוגש במאים רבים ומקבל קורס מזורז על ההוויה הישראלית. ככה אני מצליח להבין במה במאים מתעניינים ואיך הם מתייחסים למה שקורה בעולם". הוא היה שותף בין היתר ביצירת הקו־פרודוקציות "הטיול הפנימי" של רענן אלכסנדרוביץ' ו"המחבל שלי" של יולי גרשטל כהן.

לאחרונה כיהן כראש חבר השופטים בפסטיבל סאנדנס שהעניק את הפרס הראשון ל"שלטון החוק" של אלכסנדרוביץ'. "'שלטון החוק' הוא יצירת מופת", הוא אומר. "זה לא רק סרט על כיבוש, אלא יצירה עם מומחיות קולנועית ומחויבות מרשימה לנושא. אני משוכנע שיראו אותו בהארוורד וסטנפורד במסגרת לימודי משפט, למשל, כי הוא אומר הרבה על אתיקה משפטית. סרטי תעודה מישראל לרוב נעשים בצורה מדויקת וזהירה, גם כשהם עוסקים בדברים הגרועים והמטרידים ביותר במדינה. הסרטים שנעשים כאן מעולים".

סרטים בולטים של BBC Storyville

• "Man on Wire", 2008. במאי: ג'יימס מארש. סיפורו של אקרובט צרפתי שהילך על חבל בין מגדלי התאומים בניו יורק ב־1974. זוכה אוסקר.
• "Gonzo", 2008. במאי: אלכס גיבני. ביוגרפיה של הסופר והעיתונאי האנטר ס. תומפסון. הוצג בסאנדנס והיה מועמד לפרס התסריטאים האמריקאי.
• "Why We Fight", 2005. במאי: יוג'ין ג'רקי. מבט ביקורתי על מדיניות החוץ של ארה"ב והתפיסה העומדת מאחוריה. זוכה פרס פיבודי וסאנדנס.
• "One day in September", 1999. במאי: קווין מקדונלד. סיפור הפיגוע באולימפיאדת מינכן ב־1972 דרך ראיונות וחומרי ארכיון. זוכה אוסקר.