אוקיופיי סותביס
כבר תשעה חודשים שהמובילים של סותביס ניו יורק שובתים, אך בית המכירות שנהנה מרווחי שיא אדיש לתביעות. "החמדנות התאגידית שנראית בסותביס היא בדיוק מה שהחריב את הכלכלה", זועקים המובילים
בבתי המכירות לאמנות סגרו כמה וכמה עסקאות מנקרות עיניים בשבועות האחרונים. השיא היה כשבסותביס נמכרה גרסה של "הצעקה" המפורסמת של אדוורד מונק, היצירה שהפכה לסמל האימה והכאב שבקיום המודרני, ב־120 מיליון דולר – המחיר הגבוה ביותר ששולם אי פעם על יצירת אמנות במכירה פומבית.
גם אצל המתחרה כריסטיס דיווחו על שיאים חדשים, וכל שלושת בתי המכירות הגדולים יחד (סותביס, כריסטיס ודה פורי) גרפו בעונת מכירות האביב 1.4 מיליארד דולר. זה בהחלט מעורר השתאות. שוק המכירות הפומביות הוא מהשווקים האחרונים שנשארו לעמוד זקוף בזמן ששאר העולם סופג בעיטות כלכליות מכל עבר, וזה לא מקרי. זה לא שעשירי העולם הפכו פתאום לחובבי אמנות גדולים – הרי את ערכה האמיתי של "הצעקה", למשל, אי אפשר למדוד בכסף – אלא שהתהפוכות הפיננסיות שכנעו יותר ויותר בעלי הון שאמנות קאנונית היא אחד המקומות היותר בטוחים להחנות בהם את הכסף שלהם, בשעה שבעלי הון אחרים נאלצים למכור אמנות קאנונית כדי לשפר את תזרים המזומנים.
עובדים זמניים
אבל לא כולם מוזמנים לחגיגה. כבר תשעה חודשים ש־43 מעובדי סותביס בניו יורק לא מגיעים לעבודה ולא מקבלים משכורת. אלו הם ה"ארט־הנדלרז", מעין סבלים עם רגישות לאמנות, האנשים שאחראים על העברה של עבודות האמנות היקרות ממקום למקום ותלייתן בבתיהם של המולטימיליונרים שרוכשים אותן. עבודתם של ההנדלרז, המואגדים באיגוד עובדים, הופסקה לפני תשעה חודשים כיוון שדרשו מסותביס משא ומתן על החוזה שלהם, זאת לאחר שבית המכירות החליט לקצץ בשעותיהם ולהעסיק במקומם עובדים זמניים, שאינם זכאים לתנאים כלל, אפילו לא לביטוח בריאות.
ההנדלרים המאוגדים, שלחלקם יש יותר מ־40 שנות ניסיון, חיים על דמי אבטלה. מדי פעם הם מגיעים למכירות הפומביות ומפגינים מחוץ לאולמות שבהם נמכרות יצירות בעשרות מיליונים. ב־8 במאי גם הגיעו חמישה הנדלרז שמחזיקים במניות בחברה לפגישת ההנהלה השנתית של סותביס וסיפרו על תלאותיהם. "המשפחה שלי לא במצב טוב", אמר באותה פגישה תומס מקאליסטר, הנדלר שעבד בסותביס 23 שנה. "החמדנות התאגידית שאנחנו רואים בסותביס היא בדיוק מה שהחריב את הכלכלה והופך אותנו למדינת עולם שלישי", אמר בהזדמנות אחרת ההנדלר ג'ולין טיש.
מנפץ האיגודים
ההנדלרז לא לבד במאבק. את ההפגנות שלהם מלווים אמנים, פעילים חברתיים ופעילים באוקיופיי וול סטריט. לפני שבועיים אף יזמה מבקרת האמנות פדי ג'ונסון עצומה לתמיכה בעובדים, ועד היום חתמו עליה יותר מ־26 אלף איש – חלקם אספנים ואמנים מפורסמים כגון שפרדס פרי וחיים סטיינבך. ג'ונסון, שבעצמה היתה הנדלרית ופוטרה, מספרת שעבודתו של ארט־הנדלר לא קלה בכלל. זו עבודה שמצריכה מומחיות והבנה בטיפול בחומרים שונים ואין סיבה שהעובדים בה לא ירוויחו משכורות בהתאם: "זה מצריך עבודה עם הרבה אנשים עשירים שפעמים רבות אינם נחמדים במיוחד", היא טוענת.
אבל גם אם עבודה של ההנדלרז היתה העבודה הפשוטה שבפשוטות, האם זה אומר שלא מגיעה להם משכורת הוגנת ותנאים טובים? האם זה אומר שאפשר פשוט לזרוק אותם מכל המדרגות כדי לחסוך כמה גרושים? סותביס היא החברה הרווחית ביותר בעולם האמנות. ב־2011 היא רשמה את הרווח הגדול ביותר שלה אי פעם, 171.4 מיליון דולר. המנכ"ל לקח הביתה באותה שנה 7 מיליון דולר. השנה, על "הצעקה" לבדה, הרוויח בית המכירות 12.9 מיליון דולר בעמלה. וכמה יעלה חוזה שנתי לכל 43 העובדים המאוגדים? 3.2 מיליון דולר בשנה. זה הסכום שעליו יוצאת סותביס למלחמה בעובדים שלה, ואפילו שכרה לשם כך את שירותיו של משרד עורכי הדין ג'קסון לואיס, הידוע בכינויו "מנפץ האיגודים מספר אחת באמריקה".
הבריונות התאגידית הזאת אינה דבר יוצא דופן. סיפורים דומים קורים בכל מקום, בכל הענפים ובכל העולם, כשתאגידי ענק ומולטימיליונרים מחפשים דרכים חדשות לקצץ קצת על חשבון האזרח הקטן. אבל איכשהו, כשמדובר בעולם האמנות כל העסק נראה גרוטסקי במיוחד. מילא שסותביס עושה את הונה ממחירים מנופחים ששופכים אנשים שיש להם יותר מדי כסף על אמנות שאמורה להיות נכס ציבורי, אבל היא גם לא להיות מוכנה לחלוק את השלל עם העובדים הפשוטים שלה? זו כבר חזירות שגורמת לך פשוט לרצות לעמוד על גשר באוסלו, ולצעוק בכל הכוח.
