אמנים היינו

נצר אלוני, שחקן ומסז'יסט

גיל: 44

מגורים: דירה שכורה בתל אביב

מצב משפחתי: רווק

לימודים: בוגר משחק בסמינר הקיבוצים

אלוני הוא בוגר בית הספר לאמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים. הוא שחקן מן המניין בתיאטרון הלאומי הבימה, ומשחק בימים אלו בהצגה "קוויאר ועדשים" בבימויו של מוני מושונוב. ברזומה שלו גם ההצגות "החייל האמיץ שווייק", "הדיבוק", "הר לא זז", "ואז התחבקנו", "סיגל", "מראה מעל הגשר" ועוד. בעבר שיחק גם במספר הצגות בתיאטרון היידישפיל, באנסמבל עיתים של רנה ירושלמי ובהצגות לילדים ולנוער. אלוני מגדיר את עצמו כשחקו ("התיאטרון הוא אהבת חיי"), וכדי להתפרנס הוא עובד כמסז'יסט בסיילנט ספא בתל אביב, ומקבל לקוחות גם באופן פרטי. את ההכשרה לעיסוי תאילנדי שהוא מתמחה בו רכש בתאילנד, ובמהלך השנים עבר הכשרה לעיסוי שמנים ולעיסוי שבדי. כאשר הזמן מאפשר לו עובד אלוני כגנן ביחד עם חברו. לעתים הוא גם מנקה חצרות, מחלק סחורה של חברת העיצוב מנקי ביזנס ועורך סיורים מאחורי הקלעים של התיאטרון הלאומי. בעברו אף היה נהג משאית ופועל במה בתיאטרון.

אלוני כמסז'יסט. לא מוותר על התיאטרוןצילום: אוראל כהן

למה צריך עבודה נוספת?

"פשוט כדי להתקיים ברמה הכי בסיסית של שכר דירה וחשבונות, ולדאבוני לא כדי להתעשר. נכון לימים אלה כ־80% מהפרנסה שלי מגיעה ממשחק, אבל זה נתון שמשתנה כמעט בכל חודש ויכול להגיע גם ל־40% ופחות. זה מאוד דינמי והכל תלוי בכמות ההצגות בחודש ובמספר ההצגות שאני משתתף בהן. בתקופה האחרונה המצב יותר טוב אבל בעבר היו תקופות לא טובות. אני לא מוכן לוותר על התיאטרון - כל העבודות הנוספות שאני עושה מאפשרות לי תמיד להתפנות לחזרות, להצגות חדשות ולאודישנים. לא יכולתי להיות בעבודה של 9:00 עד 17:00. אבל בניגוד לכל העבודות שעשיתי בעבר, המסאז'ים הם חלק ממני. זהו תחום שאני מתפתח בו ורוצה להתרחב בו".

עדי ברנדה, אמן ודי.ג'יי

גיל: 37

מגורים: דירה שכורה ביפו

מצב משפחתי: רווק

לימודים: בוגר תואר ראשון באמנות בבצלאל. לומד במקום גם לתואר שני

ברנדה, אמן פעיל ומרצה לצילום בשנקר ובמכון הטכנולוגי בחולון, הציג כבר בשבע תערוכות יחיד וביותר מ־20 תערוכות קבוצתיות, וזכה במלגת שרת מטעם קרן התרבות אמריקה־ישראל. בצילום הוא עוסק כבר יותר מעשר שנים, ובמקביל מתפרנס מתקלוט במועדונים ולפעמים גם בחתונות. "זה שילוב של פאן וצורך", הוא מספר. "כשהייתי סטודנט, הייתי הדי.ג'יי בחבורה ומאז נשארתי כזה. קודם כל, כי זה כיף, ומוזיקה בשבילי היא דבר מדהים. זו עבודה שקשורה לאנשים וזה לא רחוק ממה שאני עושה כאמן. ובנוסף לכל זה - אני מקבל כסף. יש לי ליין עם שותף, שגם הוא אמן, שנקרא נוטריוס, במועדון הלימה לימה בתל אביב, ליין שממשיך לרוץ כבר שש שנים. לפעמים אני מתקלט גם בחתונות אבל אני לא משווק את עצמי בכיוון הזה. מה שכן, אני מעדיף לתקלט בחתונות מאשר לצלם בהן. צילום בחתונות זה ממש לא בשבילי".

ברנדה בעמדת התקלוט. "מעדיף לתקלט בחתונות ולא לצלם חתונות"צילום: אוראל כהן

למה צריך עבודה נוספת?

"אני מכיר מעט מאוד אנשים שמצליחים להתפרנס מאמנות בלבד. אחוז הפרנסה שלי מאמנות הוא אולי 10%, השאר בא מההוראה ומהתקלוט. אנו חיים במדינה קטנה שרוב התקציב שלה הולך על צבא וביטחון, ולכן החינוך והתרבות נפגעים. הלוואי שזה ישתנה. אני מנסה לפעול בכיוון הזה, של חינוך לתרבות ולאמנות, בתור מורה. אחרי שסיימתי את התואר הראשון חייתי במשך קצת יותר משנה בברלין. וכן, ראיתי שקל שם יותר להיות סטודנט, וקל שם יותר להיות אמן. אז מה? החלטתי לחזור לישראל כי לא התאים לי להיות זר או מהגר. אני לא יוצר ממקום של ייאוש אלא ממקום של מתח ופער, יש חדווה בעשייה שלי. אבל במקביל, צריך לעבוד כאן בשביל לעשות אמנות, וזה מצב אבסורדי".

"ללא כותרת", צילום של עדי ברנדהצילום: עדי ברנדה

גיורא ברגל, אמן ומדריך קרטה

גיל: 48

מגורים: דירה בבעלותו בתל אביב

מצב משפחתי: פרוד פלוס ילד

לימודים: תואר ראשון באמנות, בצלאל

גיורא ברגל עוסק במגוון רחב של תחומי אמנות כבר 17 שנה (ציור, פיסול, וידיאו־ארט ומיצג). ברזומה שלו תערוכות יחיד ומספר גדול של תערוכות קבוצתיות בארץ ובחו"ל. בימים אלו הוא מציג בתערוכה הקבוצתית "תלוי - אמנות בהשהיה בזמן" בזכרון יעקב. במקביל הוא עובד כמורה לקרטה לילדים ולמבוגרים. "זה משהו שאני עושה מגיל 11", הוא מספר. "הייתי ילד שובב וההורים חשבו שהקרטה יעלה אותי על המסלול. בהמשך השתתפתי בתחרויות וזכיתי בפרסים בארץ ובחו"ל. זה כלי עוצמתי, ורק מי שחווה אותו יודע עד כמה זה יכול לעזור בהרבה תחומים. כל זה היה תמיד לצד הפעילות האמנותית שלי. אפשר להגיד שאני עושה אמנות מגיל אפס. במשך שנים גם התגלגלה לי מחשבה לשלב בין האמנות וקרטה, ולפני שנתיים וחצי זה באמת קרה - הצגתי בביאנלה בהרצליה ביחד עם קבוצת אמנים מיצב שקשור לתנועה וגוף".

גיורא ברגלצילום: אוראל כהן

למה צריך עבודה נוספת?

"אמנות היא תחום לא יציב, תחרותי וקשה. אתה יכול להיות כוכב לרגע ואז להידחק לשוליים. לרוב לא מתפרנסים מאמנות: בשוק המקומי אין מספיק קניינים ואספנים כדי לפרנס את כולם, בייחוד לאור העובדה שבתי הספר לאמנות רק הולכים ומתרבים, ועוד ועוד אמנים צעירים יוצאים לשוק מדי שנה. בעבר יכולתי להגיד שההכנסות שלי מאמנות היו 50% מההכנסה הכללית, בשנים האחרונות האחוזים ירדו לפחות מזה, כך שהקרטה הוא ההכנסה הקבועה והבטוחה שלי. יש רגעים שאני חושב 'מה אני צריך את כל הבלגן הזה'. אני שואל את עצמי לאן זה הולך, וברוב המקרים נשאר ללא תשובה – אבל האהבה לאמנות מנצחת. זה חיידק, והעובדה שאני עוסק באמנות כבר 17 שנה וממשיך להציג, מוכיחה שנדבקתי בחיידק הזה. האנשים ששורדים יותר מעשר שנים בתחום מעטים, צריך תשוקה ומוטיבציה עצומה כדי להמשיך".

"כוח סין", ציור של גיורא ברגלצייר: גיורא ברגל

תמר הירשפלד, אמנית וברמנית

 גיל: 28

מגורים: דירה בבעלות משפחתית בתל אביב

לימודים: תואר ראשון באמנות, בצלאל; תואר שני באמנות, École Nationale Supérieure D'art - Villa Arson בצרפת; תואר APC1, בית הספר אסטלה לקונדיטוריה.

לומדת בבצלאל לתואר שני באמנות

תמר הירשפלד היא אמנית וידיאו־ארט, פיסול ומיצב שחזרה לאחרונה מלימודי אמנות בצרפת. היא למדה קונדיטוריה באופן מקצועי ועסקה במקצוע במשך שנה וחצי. כיום היא משקיעה את מרב זמנה באמנות ובכדי להתפרנס היא מברמנת במסעדת ג'וז ולוז בתל אביב. עד היום היא הציגה ביותר מעשר תערוכות שונות בישראל, בצרפת ובניו יורק.

תמר הירשפלד מאחורי הברצילום: אוראל כהן

"אחרי שסיימתי את בצלאל הגעתי לחיים האמיתיים והבנתי לאן הכנסתי את עצמי", הירשפלד מספרת, "בדיעבד הלימודים בבצלאל התבררו כמו החוג הכי גדול שהשתתפתי בו. ההורים שלי לא הזהירו אותי שמדובר בחוג ארוך ולא בקריירה שאוכל להתפרנס ממנה בעולם הקפיטליסטי. אני חושבת שזה די אופייני לדור שלנו - דור שנתנו לו חופש מושלם, ומרוב חופש שכחו להזהיר אותנו שצריכים גם להתפרנס. האינסטינקט הראשוני שלי היה לברוח וללכת למקצוע אחר שאני באמת מאוד אוהבת - הקונדיטוריה. למדתי והתחלתי לעבוד בתחום שהיה באמת מאוד מעניין ומאוד מספק, ואת האמנות החזרתי בתקופה הזאת לגדר התחביב. עבדתי כקונדיטורית במשך כשנה וחצי, עד שבשלב מסוים הבנתי שזה מטורף שלא אעסוק באמנות, ושהעיסוק בקונדיטוריה לא מספק לי את הנשמה ואת הרוח. הייתי אמורה לנסוע לצרפת ללמוד קונדיטוריה, ובמקום זה החלטתי להמשיך את לימודי האמנות. הייתי שם שנה וחצי, חזרתי ארצה והתחלתי ללמוד לתואר השני בבצלאל, וכיוון שחייבים להתפרנס איכשהו - אני עובדת כברמנית".

"מארי אנטואנט". הקונדיטוריה לא סיפקה את הרווח

למה צריך עבודה נוספת?

"במשך כל התקופה של הלימודים המשכתי ליצור ולהציג בתערוכות, אבל הבנתי שלא אתפרנס מזה. נכון, אני מוכרת ציור מדי פעם אבל זה ממש לא מספיק. הסיבה שאני יכולה להרשות לעצמי לברמן ולעשות אמנות היא בזכות זה שאני לא צריכה לשלם שכר דירה, אני חיה בדירה שבבעלות ההורים. אם הייתי צריכה לשלם שכר דירה - לא יודעת אם הייתי ממשיכה עם החוג הארוך הזה".