מהפכה בביאנלה
הביאנלה של מוזיאון הוויטני - אירוע מכונן בעולם האמנות האמריקאי - משקפת את הרוח החתרנית של כיבוש וול סטריט, וזה לדברי המבקרים הופך אותה למרעננת ו"אחת הטובות שהוצגו בשנים האחרונות"
10:16
18.03.12
תור ארוך מקיף את הבניין, מתפתל משדרת מדיסון אל רחוב 76 במנהטן. כולם נוהרים, כמדי שנתיים, כדי לראות מה יש לביאנלה של מוזיאון הוויטני לאמנות אמריקאית להציע. הביאנלה, שנפתחה החודש ותימשך עד ה־27 במאי, נוסדה ב־1932 ונחשבת לאחת מנעיצות הסיכה המרכזיות בלוח השנה של עולם האמנות.
העולם ואמריקה השתנו מאוד בשנה האחרונה, והשינוי ניכר באמנות. בערב הפתיחה של הביאנלה, בעוד אח"מים המתינו בקור כדי להיות (כהרגלם) הראשונים לחזות בתערוכה, עמדה קבוצה של מפגינים, מלווה בבלון חתול ענקי, ודרשה לבטל את האירוע. המפגינים, נגזרת של תנועת אוקיופיי, טענו שהביאנלה "תומכת במערכת שהמרוויחים ממנה הם אספנים, נאמנים ותאגידים". מתנגדי הביאנלה גם הקימו אתר אינטרט (whitney2012.org) שנראה בדיוק כמו האתר של הוויטני, והצליח אף להפיל בפח את פורטל האמנות artnet. ההבדל בין האתרים הוא הודעה לפיה הוויטני יבטל את שיתוף הפעולה עם שני ספונסרים, דויצ'ה בנק וסותביס, שבשל "התנהלותם התאגידיות הפכו את השותפות שלהם עם המוזיאון לבלתי אפשרית".
"Hudson Street", ציור שמן מ- 1932 של ג'ורג' סי. אלט
אמנות מבוססת זמן
רוחות התקופה אינן עוצרות בכניסה למוזיאון, גם הבינאלה עצמה משקפת אותן. זה לא קורה ברמה השטחית של אמנות פוליטית פר אקסלנס (אף על פי שכמה מהעבודות פה הן כאלה, למשל העבודה של לה טויה רובי פרייז'ר, שמתעדת סגירה של בית חולים ציבורי בעיירה שבה גדלה בפנסילבניה), אלא יותר באווירה הכללית. בניגוד לצפיפות של שנים קודמות, זו ביאנלה מאווררת יחסית, עם עבודות של 51 אמנים בסך הכל, פזורות בין ארבע קומות המוזיאון. יש כמה שמות גדולים (רוברט גובר, מייק קלי ז"ל), אבל רוב המציגים צעירים יחסית, לא אלמונים אבל גם לא החשודים המיידיים ואלו המוגדרים "הדבר החם הבא" על ידי שוק האמנות.
הבינאלה גם מקדישה הפעם מקום רחב לאמנות מבוססת זמן. לצד פיסול וציור, התוכנית כוללת מופעי מחול ומוזיקה, מיצגים והקרנות סרטים. כל ביקור בתערוכה הוא שונה, חוויה ייחודית. "הצופה האידיאלי שלנו יגיע שבע או שמונה פעמים", הכריז ג'יי סנדרס, אחד משני אוצרי התערוכה. "בציבור הרחב, שמחפש אובייקטים, יהיה יותר תסכול וקצת בלבול", אמר בראיון לקטלוג מנהל המוזיאון, אדם וויינברג.
אבל הבלבול הזה הוא חלק מהכוח של התערוכה. זה לא בלבול מתנשא, אלא בלבול משתף, כזה שחושף תהליכים, שואל שאלות על אמנות ועל מקומה בעולם משתנה. הנה כמה דוגמאות: בקומה הרביעית נכנס המבקר למעין חדר הלבשה/מועדון של טארנסג'נדרז. זוהי עבודה של האמן וו טסאנג, שחזור של מועדון שטסאנג תיעד בלוס אנג'לס.
חלק מהזמן החדר סגור למבקרים כדי שהמופיעים בביאנלה יוכלו לנוח ולהתארגן בו. מחוץ ל"מועדון" הוקמה רחבת מופעים גדולה, ולפעמים רואים שם רקדנים מתמתחים לקראת מופע. קומה מתחת אפשר לפגוש את האמנית דון קספר, שהקימה שם את הסטודיו שלה. בקומה החמישית יש פסנתר שמנגן באופן עצמאי רסיטלים מדי פעם (עבודה של לוסי רייבן), לא רחוק משם חברי להקת "רד קריולה" משוחחים עם המבקרים בתערוכה באמצעות סקייפ ממקום מושבם בלוס אנג'לס, ולידם מופיעה מדי פעם האמנית האנרכיסטית ג'ורג'יה סגרי עם עבודתה "לעבוד ב־לא עבודה" (סגרי, אגב, היא מהפעילים הבולטים של כיבוש וול סטריט).
"ללא כותרת", פסל של רוברט גובר מ- 1991
רוח מהפכנית
יש עוד הרבה עבודות נהדרות בתערוכה הזאת. למשל החדר שהקדיש רוברט גובר לפורסט בס - דייג וצייר מטקסס שמת ב־1977 וגובר הגשים את רצונו - שלא הושג בחייו - להציג את הציורים שלו לצד תיעוד של ניתוחים שנהג לערוך בעצמו כדי להפוך להמאפרודיט (דו־מיני), מה שהיה חלק בלתי נפרד מהפרויקט האמנותי שלו.
זו תערוכה עם ניחוח מהפכני, אזוטרי, יש בה משהו אופטימי, שמפנה גב לשוק ומפיח חיים מחודשים באמנות. כאילו האוצרים ויתרו מראש על היומרה הפומפוזית להצגת "תמונת מצב של האמנות האמריקאית" - ודווקא משום כך הצליחו כל כך. גם העיתונות בעיר מסכימה שביאנלה מרעננת כזו מזמן לא נראתה פה. "הניו יורקר" קרא לה "מכשפת", "הניו יורק טיימס" אמר שזו "אחת הביאנלות הטובות ביותר בוויטני בזמן האחרון", ב"ניו יורק מגזין" כתבו שבתערוכה "האמנים מחזירים מתקפה נגד עולם אמנות מרוכז במכירות, באזז וגודל".
אז מי צודק? אנשי אוקיופיי, שטוענים שיש להפסיק את הביאנלה הזאת שמחזקת את קשרי ההון־אמנות, או מבקרי האמנות, שרואים בה חזית מוצלחת שמפנה עורף לקשר הזה? שניהם צודקים. בפרפרזה על מילותיהם של רבין ובן גוריון, ייתכן שהפתרון הטוב ביותר יהיה להילחם בקשרי ההון־אמנות כאילו אין ביאנלה, ולהמשיך לעשות ביאנלות כאילו הקשרים האלה אינם קיימים.
