חיבוק דוב

אף סרט ישראלי לא התקבל לתחרות בברלין. אבל ישראל היתה בהחלט נוכחת, אמנם במסגרות המשנה, ואפילו גרפה פרסים. "בגרות לוחמים" של סילבינה לנדסמן, סרט תיעודי על שיעורי אזרחות לחיילים לפני שחרורם מצה"ל, קיבל ציון לשבח במסגרת הפורום לקולנוע הצעיר. "בטמן במחסומים", סרט קצר של רפי בלולו, הוצג בפני הקמפוס של הכישרונות הצעירים ויצא עם פרס בשם "ברלין היום"."שרקייה" של עמי לבנה אמנם לא זכה בעיטור כבוד, אבל הוזמן לסדרה של פסטיבלים אחרים, פרס בפני עצמו. תוסיפו לרשימה את "אורחים לרגע" של מאיה קניג, "לילה בהיר", סרט קצר של ליאת גליק, וגם את המופע האור־קולי המלווה בסרטים של אבי מוגרבי, ותבינו מדוע הישראלים מאמינים שברלין הוא הפסטיבל שהכי מאיר להם פנים.

הטון הצורם היחיד הקשור לישראל בא הפעם משוק הסרטים. הוצגו שם הרבה סרטים, התעשייה הישראלית היתה בייצוג מלא, אבל בביתן הישראלי, שם נועדו כולם להתגודד, ניטש שוב עימות ישן בין נציגי איגוד ענף הקולנוע, שמשלם עבור הביתן, ואנשי קרן הקולנוע הישראלי, שאמורים לייצג את כל מי שעושה סרטים בארץ. המריבה הגיעה עד הנהלת השוק, שביקשה אחר כבוד מהישראלים לכבס את הלבנים המלוכלכים בבית. המשך ודאי יבוא.

אשר לפסטיבל עצמו, אפשר לקבוע בוודאות שהיה הצלחה. יותר מ־400 סרטים הוקרנו במסגרות הפסטיבל, עוד 800 לפחות הוצגו בשוק הסרטים, כ־400 אלף כרטיסים נמכרו. למנהל הפסטיבל דיטר קוסליק - הטוען שהוא "מנהל עסק" בכל פעם שעולות נגדו טענות על הרמה האמנותית - יש סיבה להתגאות. הוא גם יוכל להודיע בפה מלא שהפסטיבל שלו הוא הגדול בעולם, תואר שרבים ערערו עליו עד היום.

אפילו העיתונות שינתה את הטון. אחרי שנים שבהן היכתה בפסטיבל מכל זווית אפשרית, נשמעו השנה הדים שונים לגמרי, ולא רק על הארגון והנתונים הסטטיסטיים, אלא גם על התוכנית האמנותית, על האורחים שהגיעו (מרכיב חשוב עבור התקשורת) ועל והניהול הכללי. אפילו הפרסים, שהיו נושא מתמיד לביקורת, השאירו הפעם טעם טוב. בחירותיהם של חברי צוות השופטים, בראשות הבמאי הבריטי מייק לי, היו זהות הפעם כמעט לגמרי למשאלי הקהל והביקורת שנערכו לפני טקס הנעילה.

מתוך הזוכה בפרס דוב הזהב, "קיסר חייב למות". הצד האנושי של רוצחים וסוחרי סמים

שייקספיר בכלא

לא היה מי שיערער על דוב הזהב שהוענק לאחים פאולו ווויטוריו טביאני - אחד בן 80, השני בן 82 - על "קיסר חייב למות". בשנים האחרונות נהגו להספיד אותם כמי שאין להם יותר מה לומר, והנה הם חוזרים עם תיעוד מרתק של הצגת תיאטרון בכלא איטלקי, שם העלו האסירים את "יוליוס קיסר" של שייקספיר. הסרט נמשך בקושי שעה ורבע, ובמהלכו מתגלה הצד האנושי של רוצחים, סוחרי סמים ופושעים מועדים שחלקם לא יזכו לצאת מבין כותלי הכלא. יש בסרט הרבה יותר מזה: למשל, הדרך שבה כל אחד מהאסירים תופס את התפקיד על הבמה כחלק מעולמו הפרטי, והעיון במחזה בן 400 שנה בהקשר עכשווי - הנושא הוא מהפכות עקובות מדם שמפילות רודן אחד רק כדי להמליך במקומו רודן אחר. האחים טביאני, פעם מהפכנים מושבעים בעצמם, נשמעים עכשיו קצת אחרת.

"זאת רק הרוח" של בנצה פליגאוף ההונגרי הוא אחד מאותם סרטים שהביקורת מעריצה והקהל מדיר מהם את רגליו. הסרט, שנראה במבט ראשון תיעודי אבל אינו כזה, עוסק בנושא אקטואלי שמרגיז את הרשויות בהונגריה - התנכלות לצוענים. עלילת הסרט מבוססת על סדרת רציחות שאירעה בהונגריה לפני שנתיים־שלוש, כשאלמונים פרצו בלילה לבתי צוענים ופתחו באש. הממשלה בבודפשט לא מתכחשת לעובדות (החשודים נמצאים עדיין בחקירה), אבל מעדיפה שלא יוקיעו את אוזלת ידה. למזלה, סרטו של פליגאוף, מרשים ככל שיהיה, מוגבל למשוגעים לקולנוע המוכנים לשבת במשך 90 דקות אטיות שבהן לא מתרחש כמעט דבר, עד לחמש הדקות האחרונות, שבהן מוטחת מהלומת אגרוף אדירה בפני הצופה. באותו רגע משיג פליגאוף את מטרתו, השאלה היא כמה צופים עוד יישארו באולם בשלב הזה. השופטים כנראה נשארו. עובדה, הם העניקו לו את הפרס המיוחד שלהם, השני בחשיבותו בפסטיבל.

האחים טביאני עם הפרס שקיבלו עבור "קיסר חייב למות". חזרו להיות רלבנטייםצילום: אי פי אי

הזוכה בכל המשאלים המוקדמים שערכו בברלין היה סרטו של הבמאי הגרמני קריסטיאן פצולד "ברברה". כמו סרט גרמני אחר שהצליח מאוד, "חיים של אחרים", גם כאן מדובר במזרח גרמניה הקומוניסטית. רופאה מברלין נשלחת לגלות בפרובינציה אחרי שהשתחררה מהכלא. היא חייבת להשתלב בבית חולים קטן וחסר אמצעים, לבד, תחת מבטם החשדני של הסובבים והעין הפקוחה של השלטונות. פצולד, שיגיע בקרוב לישראל עם הסרט, הוא הבמאי הגרמני המוביל בין בני דורו. הבימוי וההופעה של נינה הוס, הכוכבת הקבועה שלו, בנויים בקפידה ובדיוק מעוררי התפעלות. אולי קצת אקדמי מדי, מבקש התבוננות במקום הזדהות, אבל זהו בהחלט הסרט הגרמני הכי בולט בפסטיבל.

ועוד אחד מחביבי הביקורת: "טאבו" של מיגואל גומש. איך יכול סרט כזה לא למצוא חן בעיני אנשי קולנוע? מצולם בשחור־לבן, ומלא קידות לקולנוע האילם, לבמאים כמו פרידריך מורנאו (שעשה סרט באותו שם), לטכניקה מתקופה אחרת. כל זה כדי לספר סיפור שמתחיל בליסבון של היום וחוזר למושבה הפורטוגזית באפריקה של המאה הקודמת. התגובה המוקדמת של הביקורת היתה כה נלהבת ואפשר אולי להבין את האכזבה של הבמאי - שראה עצמו כמי שעשה את "הארטיסט" של ברלין - כשנאלץ להסתפק בפרס הקולנוע החדשני. "ואני חשבתי שעשיתי סרט לפי מיטב כללי המסורת", הוא התלונן.

רומן בארמון

קשה להניח שסרטים כמו "טאבו" או "זאת רק הרוח" יופצו בישראל, אבל ל"פרשה מלכותית" של הדני ניקולאי ארסל ודאי לא יהיו בעיות מסחריות. לא רק משום שהיה היחיד שזכה בשני פרסים (תסריט ומשחק) אלא בעיקר משום שמדובר בסיפור אהבה מהסוג שהקהל אוהב. זאת פרשת האהבים האסורה מהמאה ה־18 בין רופא גרמני בחצר המלוכה הדנית לבין המלכה שנישאה לכריסטיאן השביעי, מלך שעד היום חוקרים את הפרעות הנפש שמהן סבל. סרט צבעוני ורומנטי עם הרבה תלבושות וזוהר, ושני כוכבים עם קבלות בינלאומיות. אליסיה ויקאנדר הצטלמה בשתי הפקות גדולות מחוץ לדנמרק (אחת מהן, "אנה קרנינה" תצא בקרוב), ומאדס מיקלסן זכור כאויבו של ג'יימס בונד ב"קאזינו רויאל". היא המלכה, הוא הרופא, אבל מי שזכה בפרס המשחק הוא צעיר אלמוני בשם מיקל בו פלסגארד, שנותרו לו עוד חמישה חודשים לסיום לימודי המשחק. "ביום ראשון אני חייב לחזור לשיעורי הריקוד שלי", הוא הודיע. בינתיים הוא גנב את ההצגה בתפקיד מלך שאולי רק מעמיד פני משוגע ואולי באמת חולה נפש.

"פרשה מלכותית", זוכה פרסי התסריט והמשחק. רומנטיקה וזוהר

מעניין שסרטים אמריקאיים, בריטיים וצרפתיים יצאו מהפסטיבל בלי פרס אחד לרפואה. והפרס היחיד לקולנוע האסייתי האופנתי כל כך ניתן לצלם של הסרט "שדה הצבי הלבן". שמו לוץ ריטמאייר והוא גרמני. אולי גם זה חלק מחידוש פני הפסטיבל. בעבר לא היו מעזים להתעלם מכל אלה, שמא לא יחזרו עוד. נראה שמשהו בכל זאת השתנה.

הזוכים:

דב הכסף: "זאת רק הרוח", בנצה פליגאוף (הונגריה)

במאי: כריסטיאן פצולד, "ברברה" (גרמניה)

שחקן: מיקל בו פולסגארד, "פרשה מלכותית" (דנמרק)

שחקנית: רייצ'ל מוונזה, "Rebelle" (קנדה)

תסריט: ארצ'ל ורסמוס הייסטרברג, "פרשה מלכותית"