"הצופים באמנות רוב הזמן אבודים"
האמן, המשורר והבמאי הפולני לך מייבסקי מתארח בפסטיבל אפוס לסרטי תרבות ואמנות עם שלושה מסרטיו ותערוכת וידיאו ארט. בראיון ל"כלכליסט" הוא מספר מדוע הפקת סרטו האחרון היתה דומה לסיאנס, ומסביר למה לדעתו עולם האמנות העכשווי "השתגע"
"בשבילי עשיית סרטים היא עניין של צמיחה אישית", אומר לך מייבסקי. "אני לא רוצה לבזבז את הזמן שלי עם סרטי אקשן על שוטרים וגנבים כי זה לא נותן לי כלום. ביצירות שלי אני מבלה זמן עם אמנים שאני מעריץ, שיכולים ללמד אותי".
מייבסקי (59), אורח פסטיבל אפוס הבינלאומי לסרטי תרבות ואמנות, פועל כבר שנים רבות תחת כמה כובעים: במאי, תסריטאי, סופר, משורר, אמן וידיאו ארט ופסל, ומחלק את זמנו בין יבשות ומדינות. בפסטיבל, שייפתח מחר במוזיאון תל אביב, יוקרנו שלושה מסרטיו, ובמקביל אליהם תוצג במוזיאון התערוכה "11 שירים בתנועה" שתכלול 11 מיצירות הווידיאו ארט שלו.
אולי מפני שהוא עובד בתחומים שונים, מצליח מייבסקי לשלב בין סוגי המדיה. עולם האמנות הפלסטית, למשל, משחק תפקיד מרכזי בסרטיו. "כאמן, אתה יכול לתרגם את עצמך לסוגי מדיה שונים, לדבר בשפות שונות", הוא אומר, "אבל האמירה שלך תישאר אותה אמירה. זו היתה המשמעות של תקופת הרנסנס, וזו הדרך שבה אני מאמין גם היום. העובדה שאני יוצר בתחומים שונים לא משנה את מה שיש לי להגיד".
על הסרט "טחנת הרוח והצלב", שיוקרן בפסטיבל, עבד מייבסקי במשך ארבע שנים. הסרט מבוסס על ציור של פיטר ברויגל מהמאה ה־16 – "התהלוכה לגולגותא". בסרט, מייבסקי כמו נכנס אל תוך היצירה וטווה עלילות שלמות סביב חיי הדמויות שמופיעות בה. בוויזואליות יוצאת דופן ועם מעט מאוד טקסט הוא מצליח ליצור יצירה קולנועית שהצליחה לרתק קהל גדול ברחבי העולם, גם להפתעתו של מייבסקי עצמו. "במהלך העבודה על הסרט כבר ידעתי שאני הולך להקרין אותו בשלושה מקומות – בנשיונל גאלרי בוושינגטון, במוזיאון הלובר בפריז וב־MoMa בניו יורק. לי זה הספיק והיה מבחינתי שווה את העבודה, לרגע לא חשבתי שיקרינו אותו במקומות נוספים. אבל, אחרי שהסרט נבחר לפסטיבל סאנדנס הוא נקנה להקרנה ב־54 מדינות, וב־47 מהן הוא נקנה להקרנה מסחרית. זו היתה הפתעה גדולה בשבילי".
באופן דומה ללהיט הקולנועי הנוכחי "הארטיסט", ועם זאת באופן מאוד שונה ממנו, "טחנת הרוח והצלב" הוא סרט כמעט אילם. מלבד טקסטים קצרים של השחקן המגלם את ברויגל, שכמו מתצפת על כל ההתרחשות מלמעלה, כמעט ואין בו דיבורים. "אני אוהב את העובדה שאנשים יוצרים את הדיאלוגים שלהם בתוך הראש", אומר מייבסקי, "ברוב המקרים אנחנו מופצצים בסאונד, וזה מונע מאיתנו לחשוב. הסרט הקודם שלי היה אילם לחלוטין, וכשהוא הוקרן בניו יורק, התנהל אחרי ההקרנה דיון מעניין. חלק מהאנשים התלוננו על העובדה שלא היה בו דיאלוג, וכתגובה צופים אחרים טענו בתוקף שדווקא היו דיאלוגים. מובן שבסרט לא היה אפילו דיאלוג אחד, אבל זה מה שגרם לי להבין שהם בעצם ניהלו אותו בראש שלהם".
התחמקות מהמוות
את הרומן שלו עם ברויגל התחיל מייבסקי כבר בגיל צעיר. "בתור נער פולני", הוא מספר, "הייתי מגיע מדי פעם לווינה לבקר קרוב משפחה. באופן קבוע ביום האחרון של הביקור שלי, לפני שעליתי על הרכבת בחזרה הביתה, הייתי מגיע למוזיאון ומבלה עם יצירות המופת של ברויגל. הוא נתפס אצלי תמיד כצייר הכי מזמין, תמיד יכולתי לדמיין את עצמי קופץ ונכנס אל תוך הציורים שלו. הוא הזכיר לי קצת את הסרטים של פליני, בדמויות ובפנים החזקות של כל אחת מהן". ברויגל המשיך ללוות אותו גם בתקופה שבה ביים אופרות, אז השתמש בציורים של ברויגל בעיצוב הסצנות.
"כשאני פוגש אמן דרך מדיום שכזה, אני מרגיש קצת כמו בסיאנס. אני נוגע בו, מדבר איתו ומתייעץ איתו. בארבע השנים שבהן ביליתי עם ברויגל שוחחתי איתו פעמים רבות, שיחות פרקטיות ושיחות פילוסופיות. העובדה שהוא לא באמת היה שם לא באמת משנה. מבחינתי, אותם אמנים מהעבר שהיו אמנים אמיתיים עשו מעין תחבולה והצליחו להתחמק מהמוות, בשבילי הם עדיין חיים".
האמירה של מייבסקי על אמנים "אמיתיים" מגלה מעט מה הוא חושב על עולם האמנות של ימינו. "היום כל אחד יכול להיות אמן", הוא אומר. "אני יכול לקחת את החולצה שלי, לקרוע אותה ולהציג אותה במוזיאון ולהגיד שזו אמנות, וכך גם אנשים יתייחסו אליה. פעם אמנים היו רעבים ללחם אבל המשיכו ליצור. היום האמנים עוסקים הרבה יותר בשיווק היצירות שלהם מאשר באמנות. העולם השתגע. גם היום יש אמנים פנטסטיים, אבל כשזה מגיע לצופים באמנות – הם רוב הזמן אבודים".
למרות הביקורת שלו על מהלכי השיווק של האמנים כיום, מייבסקי לא מכחיש שכסף הוא מרכיב חשוב בחיי האמן. "כסף הוא תמיד סוגיה", הוא אומר, "אבל הוא לא הדבר הכי חשוב. העולם מתנהל באופן שבו לא תמיד יהיו לך את האמצעים לממן את יצירת האמנות שאתה טווה בראשך".
המימון לעבודותיו של מייבסקי מגיע משלושה מקורות – מוסדות אמנות פולניים שתומכים בו, כמו הקרן לקולנוע של פולין, מכירות של עבודות האמנות שלו ומכיסו הפרטי. העובדה שגם סרטים שלא ציפה שיהיו רווחיים מבחינה מסחרית מצליחים בקולנוע ברחבי העולם, הופכת את העניין, כמובן, להרבה יותר קל. שבע מתוך 11 עבודות הווידיאו ארט שיציג בתערוכה שתיפתח השבוע בתל אביב עומדות גם הן למכירה, במחיר שנע סביב 10,000 יורו ליצירה.
סרט נוסף של מייבסקי שיוקרן במסגרת הפסטיבל הוא "גן התענוגות הארציים" מ־2004, וגם בו אנחנו נתקלים בחיבור שלו לתולדות האמנות. גיבורת הסרט היא היסטוריונית אמנות שחוקרת את עבודות הצייר הירונימוס בוש, ובחלק מהסצנות בסרט היא משחזרת, ביחד עם בן זוגה, סצנות מתוך ציוריו של בוש שהופכות למצע שעליו מתרחשת עלילת הסרט. גם הסרט הזה היה בעצם ניסוי קולנועי של מייבסקי. "החלטתי שאני מצלם את הסרט במצלמת תיירים קטנה ולימדתי את השחקנים לצלם את עצמם", הוא מספר. "עשינו חזרות במשך הרבה זמן, אבל את הסצנות הם צילמו בעצמם, עם מינימום של אנשי צוות על הסט. הניסוי הזה הוכיח לי שכל אחד יכול לעשות סרט באמצעות מצלמה קטנה".
גאס ואן סנט הושפע
גם ב"וואיצ'ק", סרטו השלישי של מייבסקי שיוקרן בפסטיבל, הוא משחק עם המדיום הקולנועי. את הסרט הזה הוא החליט לצלם בשחור־לבן וליהק לתפקיד הראשי, של המשורר הפולני רפאל וואיצ'ק, אדם שאינו שחקן מקצועי אלא משורר פולני בעצמו. הסרט, משנת 2000, היווה, כך טוען מייבסקי, השראה לבמאים ברחבי העולם, ביניהם אנטון קורבין הבריטי בסרטו "קונטרול" המגולל את סיפורו של סולן להקת ג'וי דיוויז'ן איאן קרטיס, וגאס ואן סנט האמריקאי בסרטו "ימים אחרונים" העוסק במוזיקאי קורט קוביין.
השבוע יגיע מייבסקי בפעם השנייה לישראל, אחרי שביקר בה במהלך פסטיבל הסרטים בחיפה לפני כשלושה חודשים. "בפעם הקודמת הייתי בישראל רק כמה ימים ולא הספקתי הרבה", הוא מספר. "הפעם יש לי כמעט שבועיים, ומלבד העבודה על התערוכה אני מקווה שאספיק גם לראות ולטייל קצת". מעבר לטיולים, הוא מקווה לשחזר את החוויה התרבותית שחווה בפעם הקודמת: "הדיון שהתנהל בפסטיבל הסרטים בחיפה לאחר ההקרנה של 'טחנת הרוח והצלב' היה אחד הדיונים המרתקים שבאו בעקבות הסרט הזה, ואני הייתי עם הסרט כמעט בכל מקום בעולם. אני מקווה שגם הביקור הקרוב יהיה פורה, הן מבחינה אמנותית והן מבחינה תרבותית".
