ראיון "כלכליסט" - ניקולס וינדינג ראפן: "אין לי רישיון או עניין במכוניות"
ראפן, במאי "דרייב" וזוכה פסטיבל קאן, מסביר בראיון בלעדי ל"כלכליסט" מדוע ניתן לראות בו סוג של במאי פורנו, ולמה סירב להצעת עבודה מלארס פון טרייר. כתבה נוספת בסדרה המציגה את הזוכים בפרסים החשובים בעולם
את ניקולס וינדינג ראפן אני מנסה להשיג כבר מספר שבועות ללא הצלחה. הוא נמצא בחודשים האחרונים עם משפחתו בדרום תאילנד, ועובד בקדחתנות על סרטו הבא "רק אלוהים סולח", דרמת פשע בכיכובם של ריאן גוסלינג וקריסטין סקוט תומס. כשסוף סוף השגתי אותו, הקו היה משובש וברקע נשמע קולה של בתו הקטנה. זו לא הפסיקה לבקש מאביה שינתק את השיחה וייתן לה את האייפון כדי לשחק בו. כשהעניינים נרגעו לבסוף, ראפן התגלה כבן שיחה מעניין למדי, גם אם מעט עייף ושבע מההמולה סביבו מאז זכה בפרס הבימוי בפסטיבל קאן האחרון על סרטו "דרייב".
אז כיצד קורה שבמאי אירופי בעל אמירה וסגנון ייחודיים מכניס את עצמו באופן מודע למערכת ההוליוודית? ״מעולם לא עשיתי סרט בהוליווד, כי כל האולפנים ויתרו עליי מראש ולא היו מעוניינים״, הוא מודה. ״את הסרטים שלי יצרתי באופן עצמאי, כך שאף פעם לא נדרשתי לעבוד על פי השיטה ההוליוודית. מצד שני, תמיד רציתי לעשות סרט בהוליווד. 'דרייב' מאוד התאים לכך, כי הסיפור מתרחש בהוליווד ועוסק במיתולוגיה אמריקאית. הצלחתי לעשות את הסרט שרציתי באופן עצמאי, אף על פי שהוא נעשה שם."
גם הלוקיישן של לוס אנג׳לס מושלם לסרט שעוסק בנהיגה.
"אין לי רישיון נהיגה ואין לי שום עניין במכוניות, אבל יש משהו מאוד סקסי וקולנועי במכוניות ובתנועה באופן כללי, ממש כמו התמונות הנעות בקולנוע".

הספר של ג'יימס סאליס שהסרט מבוסס עליו התמקד בפעלולן בלוס אנג'לס, וזה קסם לי מאוד. אתה צריך לזכור שאני לא מלוס אנג'לס. מעולם לא גרתי בעיר הזו, והגעתי אליה רק כשישה שבועות לפני הצילומים. בגדול צילמתי מה שנראה מעניין לי ולריאן גוסלינג, מבלי לדעת אם זה טוב או רע".
אם כבר מדברים על טוב ורע, נדמה שהסיפור ב"דרייב" הוא מעין אגדה, סיפור פשוט של טובים ורעים. יש לך משיכה לסיפורים מהסוג הזה?
"קראתי את 'אגדות האחים גרים' ורציתי לעשות סרט באותו הסגנון. הספר המקורי מאוד מיוחד ודי פילם־נוארי באופיו. הוא מתרחש במעין עיר מיתולוגית. חשבתי שהגרסה הקולנועית צריכה להיות על האשליה של הקולנוע ולעסוק במיתולוגיה וברומנטיקה. איש הפעלולים הוא מעין אביר שמחפש מישהי להגן עליה, ואיירין, הדמות הנשית בסרט, היא הנסיכה בארמון".
גוסלינג חבר טוב
"דרייב", כמו סרטיו הקודמים של ראפן, "ברונסון" או "ולהלה", עוסק באלימות גברית ובאופן שבו היא מתפרצת. אבל ראפן מתעקש שלא להסביר אם יש לו עניין מיוחד בנושא. "אני לא ממש יודע מדוע אני עושה את מה שאני עושה, כי אם הייתי יודע לא הייתי עושה זאת", הוא צוחק. "העשייה הקולנועית שלי היא פטישיסטית. אני עושה סרטים על מה שמדליק ומגרה אותי, כמו במאי סרטי פורנו. אין לי עניין באלימות כנושא בפני עצמו, כי זה פשוט נושא לא מעניין. הרבה אנשים שאלו את השאלה הזו, ואין לי מושג איך לענות עליה. אני חושב שאני אוהב דמויות שנמצאות בתהליך".
איך אתה מסביר את הבחירה בריאן גוסלינג לתפקיד הראשי?
"למעשה, גוסלינג הוא זה שפנה אליי ושאל אם נוכל לעשות סרט יחד. ריאן ואני חברים טובים, ויש בינינו מערכת יחסים מיוחדת, כי אנחנו חושבים באופן דומה. אנחנו גם מתכננים לעשות יחד את שני הסרטים הבאים. הוא אחד מהשחקנים היחידים שיכולים לומר אלף מילים בלי מילה אחת של דיאלוג. הבעת הרגשות שלו נעשית ללא כל מאמץ".

בצעירותו התקבל ראפן לבית הספר הדני לקולנוע, אחד הנחשבים בתחום, אבל עזב לאחר זמן קצר, כשהחליט להשתלב בתעשייה במקום ללמוד. כששאלתי אם מסורת הקולנוע בדנמרק השפיעה עליו, הוא שלל זאת מכל וכל. "גדלתי בניו יורק. יש לי אמנם דרכון דני, אבל אני ניו יורקי בנשמה. אין לי ממש מערכת יחסים עם הקולנוע בדנמרק. כרגע אני בשלב אחר בחיים, ויש לי אינטרסים אחרים".
זה נכון שלארס פון טרייר הציע לך לביים סרט?
"כן. אבי היה מקורב ללארס פון טרייר וערך לו את הסרטים - לפחות את הטובים שבהם. לארס רצה שאביים את 'וונדי היקרה', אבל לי זה נשמע כמו פוטנציאל לסרט רע. צדקתי. זה באמת יצא סרט רע. הייתי אז בן 29, ולא רציתי להיות משויך למישהו אחר מלבד לעצמי. כשאתה צעיר אתה עושה דברים מטעמים משונים. בכל אופן, יש לי המון הערכה ללארס, בעיקר כי הוא עושה מה שהוא רוצה, בדרך שהוא רוצה".
כשאני שואל על סרטים ויוצרים אהובים, ראפן מודה שהרשימה ארוכה. "יש המון במאים אמריקאים ואירופים שאני מושפע מהם. הסרט האהוב עליי בכל הזמנים, וזה שגרם לי לרצות לעשות קולנוע, הוא 'המנסרים מטקסס'. בכלל, אני אוהב הכל - מהקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני, דרך הגל החדש הצרפתי והניאו־ריאליזם האיטלקי ועד לקולנוע האסייתי העכשווי".
"המנסרים מטקסס"? יש לך משיכה לאימה?
"תמיד אהבתי אימה. אני אוהב כל דבר שיש בו פנטזיה, ומעריץ במאים כמו ז'אן פייר מלוויל או סרג'יו לאונה, שלוקחים אתוסים אמריקאיים ועושים אותם בפרופורציות מיתולוגיות. 'המנסרים מטקסס' הראה כיצד קולנוע יכול לשלב סוגי אמנות שונים. זה לא היה רק סרט, אלא גם ציור, פיסת עיצוב, רגש שמגיע אל הצופה".
לאחר שיסיים את ההפקה הנוכחית שלו בתאילנד, רפן מתכנן לשתף פעולה שוב עם גוסלינג ולעשות רימייק לסרט המדע הבדיוני משנות השבעים "בריחתו של לוגאן". "תמיד התעניינתי בסרט המקורי", הוא מספר, "ואני אוסף במשך שנים מגזינים שעוסקים בו. אחרי 'דרייב' אני חושב שאם כבר לעשות עוד סרט הוליוודי, אז לעשות משהו מהסוג הזה. ללכת על כל הקופה".
הנקודה הישראלית
אחרי תאילנד ייתכן שיהיה גם ביקור בישראל. "מעולם לא ביקרתי בחלק זה של העולם, אבל אני סקרן מאוד לגבי ההיסטוריה של המזרח התיכון בכלל ושל ישראל בפרט".
ואז, ממש לפני סיום השיחה, מפתיע אותי ראפן בשאלה בלתי צפויה: "אתה יודע אולי מיהו הישראלי שעשה פעם סרט על סחר בנשים, סרט שהוצג בפסטיבל ונציה?".
מופתע מהשאלה אני מסביר לו שהוא בטח מתכוון לעמוס גיתאי וסרטו "הארץ המובטחת". "כן כן!" הוא מתלהב. "היה לו מבנה מצוין והוא היה עצוב ומפחיד לצפייה בו זמנית. אם אתה מדבר איתו, אנא אמור לו שהסרט היה משכנע מאוד".


