בעקבות התא החי

מנוע העשוי משריר חי ולא ממכונה. נשמע סוג של פנטזיה? לא לאורון כץ (43) ויונת צור (41), זוג נשוי המגדל שתי ילדות בפרת' שבאוסטרליה. השניים מתמחים באמנות ביולוגית, מחקר העוסק ביצירת מוצרים ואובייקטים (מעיל, סטיק, בובה ועוד) בעזרת תאים חיים ונושמים.

בימים אלה עובדים השניים במימון ממשלת אוסטרליה על מחקר שבמהלכו הם ינסו לייצר מנוע העשוי משרירים. בשיחה עם "כלכליסט", הם מסבירים שמעבר לגידול השרירים בתנאי מעבדה אופטימליים, "צריך מאמן שיעשה להם 'תרגילי התעמלות', כיוון ששריר צריך להתאמן כדי לגדול, לזוז והכי חשוב – להזיז דברים".

"מצד אחד שרירים הם 'רקמה טיפשה', ומשתמשים בהם כמכונה", אומרת צור, "אבל הם גם זזים, ותזוזה יוצרת בנו תחושה של חיים, של משהו חי ומגיב. בסוף זה יהפוך למיצג אמנות חיה, ונראה איך אנשים מגיבים לאופן שבו חיים הופכים למכונה שזזה ויש בה אלמנטים חיים.”

רעב לעבודה

כץ וצור הקימו בשנת 2000 את מרכז המחקר סימביוטיקה (SymbioticA) לאמנות הממוקם בתוך פקולטה מדעית, ב־The University of Western Australia. במעבדה פועלים אמנים, מהנדסים, מדענים, לעתים גם אנשי רוח, גיאוגרפים, מעצבים ועוד.

כץ התוודע לתחום באמצע שנות התשעים. באותה תקופה קבוצה של מדענים ניסתה לגדל לב מרקמות חיות מחוץ לגוף האדם כדי לשתול אותו בחזרה. כץ, סטודנט לעיצוב, שקד על פרויקט הגמר שלו בלימודים והחליט לגדל מוצרים בעזרת אותה טכנולוגיה. במקום לגדל איברים להשתלה, החליט לגדל איברים כדי לייצר מוצרים חדשים. צור, שלמדה באותו זמן צילום ותקשורת חזותית, החליטה להצטרף לניסוי.

המעיל שנוצר במעבדה מתאי עור

הרעיון הראשוני מאחורי הפרויקט היה אקולוגי. בני הזוג הניחו שאם נגדל מוצרים במקום לייצר אותם במפעל, כולם יתכלו בסופו של דבר ותיווצר חברה אקולוגית, שדואגת לסביבה.

כץ: "החלטנו לעבוד על הפרויקט הזה כאמנים ולא כמעצבים כי הגענו למסקנה שהשאלות שהפרויקט מעורר הרבה יותר חשובות מהתשובות שהוא מספק. ברמה מסוימת זהו ההבדל בין אמנות לעיצוב".

בשנת 2000 הוזמן הזוג לשמש כחוקרים במעבדה שהמציאה את התחום בהנדסת רקמות, ב־Harward Medical School ושם לפתח פרויקטים. כץ: "כאמנים מתחילים היינו כל הזמן רעבים וחיינו בדמות 'האמן הרעב'”. באותה המעבדה גידלה אחת החוקרות תאי שריר מעוברים של כבשים לשם מחקר כלשהו. כיוון שהם היו משהו חי, היא לא היתה מסוגלת לזרוק אותם, ומהר מאוד התאים התחילו למלא את כל האינקובטורים במעבדה.

כץ: “חיברנו את מצב הרעב שבו היינו שרויים לעובדה שיש לנו מלא תאי שריר שגדלים באינקובטורים, והצענו לה לגדל את התאים הללו כסטייק”. במשך שלושה חודשים הם גידלו סטייקים קטנים, כל אחד בערך בגודל של מטבע.

הסטייק הזה העלה את האפשרות של אכילת סטייק מחיה, בלי לשחוט אותה. למעשה אפשר לקחת ביופסיה מחיה וליצור מאותם תאים סטייק אמיתי. "בשר לצמחונים” כפי שהגדירו כץ וצור, אוטופיה לארגוני זכויות בעלי חיים - לאכול בשר בלי להרוג חיות.

אורון כץ ויונת צור. עובדים על הפרויקט כאמנים - לא כמעצבים

שאלות פילוסופיות

אחד הפרויקטים הידועים של הזוג הוא "עור ללא קורבנות" (Victimeless Leather), שבמהלכו גידלו עור בתנאי מעבדה כדי ליצור ממנו מעיל שכביכול אף חיה לא מתה עבורו. הפרויקט הוצג במומה בשנת 2008 בתערוכה "Design and the Elastic Mind”. בפרויקט השתמשו השניים בתאי עור עובריים של עכבר וגידלו את העור בתנאי מעבדה לכדי מעיל תלת־ממדי מוקטן. זהו הפרויקט היחיד של הזוג שהוצג בארץ בשנת 2007 במרכז לאמנות דיגטלית בחולון.

צור: "ידענו שהז'קט לא הולך לשרוד את כל חודשי התערוכה, אבל לא ממש אמרנו זאת לאוצרת במומה. אמרנו שננסה להחזיק אותו בחיים כמה שיותר זמן".

תאי הגזע הללו גדלו כל כך מהר עד שהם סתמו את מערכת ההזנה שלהם, ולמעשה הרעיבו את עצמם. באיזשהו שלב היו צריכים לסגור את המערכת. זה היה סיפור מאוד רציני שעשה לא מעט רעש, עד כדי כך שה"ניו יורק טיימס" כתבו: 'המומה הורגת את האמנות'".

צור: "זה החזיר שיח שהיה חסר בתערוכה הזאת, עניין האחריות שלנו כלפי מערכות חיות שאנחנו מהנדסים. השיח דן באפשרות שמאבדים שליטה כשעובדים עם מערכות חיות. כאמנים מאוד שמחנו שזה קרה. הכישלון היה ההצלחה של היצירה. השיח חזר כיוון שהז'קט שלנו מת". צור ממשיכה ומסבירה שכל התחום עדיין בחיתוליו, והמחקר שלהם הוא לשם יצירת דיון תרבותי ולא לשם מציאת פתרונות פרקטיים ומעשיים. "המוצרים מעלים שאלות פילוסופיות, אתיות וחברתיות, ופחות מציעים פתרונות מעשיים. אנו עוסקים ברמות הכי מתוחכמות של מניפולציות של מערכות חיות, כדי להבין איך המערכת פועלת, לא בשביל למצוא משהו שימושי", היא אומרת.