מוזיאון מול תיאטרון
שני מוסדות תרבות מרכזיים נחנכו החודש: האגף החדש במוזיאון תל אביב הוא מונומנט אדריכלי מדהים, אך אינו משרת את הקהל שלו, ומשכן הבימה ממלא את מטרתו, אבל מציג חזות של מתיחת פנים גסה
שני בניינים מרכזיים בהוויה התרבותית בתל אביב, נפתחו בחודש האחרון: האגף החדש של מוזיאון תל אביב לאמנות והמשכן המחודש של תיאטרון הבימה. הראשון – אח חדש שנולד לצד המבנה הישן, השני – מבנה ישן שהתחדש.
בשני הבניינים קיימת התנגשות בין הרצון לשמר ערכים מסוימים מהבניין הישן והאותנטי – כמו שמירה על צורה, חומר או טכניקה – אל מול ערכים כמו איכות, חומריות ופונקציה של החלל – שהם מהותיים בבנייתם של בניינים ציבוריים כה מרכזיים, ונשכחו לעתים בבליל היצירה.
כך לדוגמה, האגף החדש של מוזיאון תל אביב לאמנות הוא מקדש לארכיטקטורה במיטבה. זהו מונומנט אדריכלי מדהים, שאי אפשר לערער עליו. אפילו הפרטים של הבניין והחומרים שמהם הוא עשוי משדרים איכות ויוקרה.
אך מבחינה פונקציונלית, אין האגף החדש תואם את המטרה שלמענה נבנה. הזרימה הארכיטקטונית נקטעת בכל תערוכה או בכל קומה. למבקר במוזיאון אין רצף הרמוני בין כל החללים, אלא תנועה מקוטעת, משום שבכל פעם נכנסים לחלל ויוצאים ממנו כדי להיכנס לחלל אחר.
ברוח "כוכב נולד"
למבנה החדש של תיאטרון הבימה בעיות מסוג אחר. השיפוץ השאיר כמה מרכיבים מהותיים מהמשכן הישן, כמו למשל העמודים בבניין. מבחינה פונקציונלית, השיפוץ של הבימה אכן שמר על חלוקה נכונה של החלל ואף שיפר אותה, ומעט הגדיל או הקטין את האולמות. קיימת סירקולציה בין כל החללים, ואפשר לדמיין את הקהל הזורם בין הקומות והמדרגות וממלא את הבניין בחיים.
אבל כשמסתכלים לעומק, מבחינים כי מדובר בסך הכל באבק כוכבים - בניין ברוח "כוכב נולד 10". נצנצים מחוץ לבניין ובתוכו, דלפקים המוארים באור ניאוני וחומר דמוי זכוכית שבורה שהשתלט על דלפקי הכרטיסים. בשל כל אלה העיצוב במקום נראה כמתיחת פנים גסה - שפיכטול גס של הבניין במקום צביעה במכחול דק ועדין, ולא כקלאסיקה גבוהה.
את הסיבות לפערים אפשר לשייך לעובדה שאת האגף החדש של מוזיאון תל אביב לאמנות בנה האדריכל הבינלאומי פרסטון סקוט כהן, בסטנדרטים אחרים מאלה שאנו מורגלים לראות כאן. עם זאת העובדה שמדובר במוזיאון הראשון ובכלל במבנה הציבור הראשון שתכנן סקוט כהן ניכרת: החלל במוזיאון לא משרת את העבודות, אלא משמש כמונונמנט בפני עצמו.
את הבימה תכנן אדריכל "הבית" (רם כרמי) שמכיר טוב את המבנה ואת הקהל המקומי ואת צרכיו. אך רמת הגימור הבינונית מעידה כי הוא דבק בסטנדרטים מקומיים, וחבל.
התשובה לשאלה מה יותר חשוב למבקר או לצופה היא כמובן סובייקטיבית. אך אפשר לקוות שהיכל התרבות – ביתה של הפילהרמונית הנמצא בשיפוצים בימים אלה – יוכל להשיג את שתי המטרות, ולהיות פונקציונלי וגם איכותי.
