מוזיקה: החיים אחרי אואזיס

שש דקות. זה הזמן שלקח למכור ברשת את הכרטיסים לסיבוב ההופעות החדש של נואל גלאגר. מדובר בשלוש ההופעות הראשונות החודש בדבלין, אדינבורו ולונדון - וזה ממש לא עניין של מה בכך.

בבריטניה לא זוכרים וייב מטורף כזה סביב אלבום חדש, אולי מאז השני של אדל שיצא בשנה שעברה. כמעט כל דבר מרשים בנתונים של גלאגר: האלבום זינק למקום הראשון במצעדי המכירות שלשום, עם 120 אלף עותקים רק בשבוע הראשון, כשהוא דורס כל תחרות אפשרית בהפרש גדול. הביקורות משבחות - מ"הדיילי טלגרף", שהעניק לו ציון מקסימלי, ועד המבקרים הקמצנים של "ניו מיוזיקל אקספרס", והסינגל הראשון כבר צבר כ־3 מיליון צפיות ביוטיוב.

האלבום החדש, "Noel Gallagher's High Flying Birds" (שזמין לקנייה מהיום גם בארץ, בהפצת הליקון), הוא הניסיון הראשון של האח הבכור לבית גלאגר לצאת לדרך חדשה נטולת האח והשותף המוזיקלי ליאם, אם לא מביאים בחשבון את התקופה שבה נאלץ להופיע עם להקת האם אואזיס לבד, כי ליאם שקע בעוד אחת מהקריזות שלו. אבל אף שמדובר באלבום בכורה ובסיבוב הופעות ראשון ההצלחה גדולה, משום שרבים בבריטניה נותנים לגלאגר את הקרדיט המרכזי באואזיס, מתייחסים אליו כאל הרוח החיה של הלהקה, ומוכנים ללכת איתו באש ובמים. האיש, שנולד בשנה שבה יצא "סרג'נט פפר" של הביטלס, נחשב בעיני רבים לממשיך דרכם הרוחני של הרביעייה מליברפול - רק שהוא ממנצ'סטר. השירים של אואזיס שאפו, בשיאם, לקחת את ההרמוניות היפות והמדויקות של הביטלס, את צליל התופים הכבד של רינגו, את עיבודי הכינורות של ג'ורג' מרטין, ואפילו את גוון הקול של ג'ון לנון - ולהשליך את הכל לשנות התשעים. מבחינה זו, האלבום החדש של גלאגר לא צופן בחובו הפתעות, אלא רק סאונד נעים שמזכיר נשכחות. שני הסינגלים הראשונים ששוחררו מתוכו, "The Death of You and Me", ו"AKA, What A Life" ממשיכים את הקו המוזיקלי שמוכר מאוד למעריצי הלהקה.

נואל גלאגר. 3 מיליון צפיות ביוטיוב צילום: MCT

גלאגר נמצא בתקופה מצוינת של הקריירה. הוא סיים את עידן הסמים, הפראנויות והתקפות הפאניקה; הוא חתך משיתוף הפעולה ההרסני עם אחיו הצעיר ויצא לדרך רעננה – והוא אפילו, תאמינו או לא, קובר את סכסוכי העבר מתקופת הבריט־פופ. שתי להקות נלחמו אז, בניינטיז העליזות, על ההגמוניה של המצעדים ועל ההערכה של הביקורת: אואזיס מול בלר. והנה, השבוע, סיפר גלאגר בראיון שנפגש במקרה בפאב עם דיימון אלברן, סולן בלר, לאחר שלא שוחח עמו 15 שנה בשל האיבה העזה ששררה בין שתי הלהקות, בעידודה האדיב של התקשורת הבריטית. "שתינו כמה בירות ביחד, ואמרנו: על מה לעזאזל היה הסכסוך המטומטם ההוא?", והוסיף – "בסך הכל סיכמנו שהיתה תקופה מגניבה למדי".

והשאלה הגדולה היא אם גלאגר נותר תקוע בתקופה המגניבה ההיא של הניינטיז, שבה שלט הסאונד של אואזיס בהצלחה, או יכול להעביר את עצמו שני עשורים קדימה ולעדכן את עצמו לעידן האייפד. רשמית, אואזיס התפרקו רק לפני שנתיים. מעשית, הם היו מעבר לשיאם בעשור הראשון של שנות האלפיים, ו"משכו" בעיקר באמצעות תהילת העבר - מבחינה זו, שמו של אלבומם הטוב ביותר, "?(What's The Story) Morning Glory", הוא אירוני משהו. את האלבום החדש הפיק גלאגר עם דייב סארדי, המפיק של אואזיס, מנגן בו בין היתר הקלידן של הלהקה, מייק רואו, ומופיע שם שיר ישן שנכתב בימי אואזיס ("Stop the Clocks") - אם מביאים את כל אלה בחשבון מתקבל רושם שמרני משהו. ב־BBC דווקא אהבו את זה, ואמרו שהאלבום שומר על "הנוסחה המנצחת" של אואזיס. אז אולי נוסחה מנצחת לא מחליפים, אבל גם במנצ'סטר התחלפה השבוע הקבוצה המנצחת, לתשומת לבו של גלאגר.