8 שראויים לעוד הזדמנות
אלבום משובח שלא מצליח לפרוץ, סרט חשוב שהקהל לא רץ לראות או ערוץ המשדר תכנים מצוינים וכאילו לא קיים בשלט שלנו. כתבי "כלכליסט" עושים תיקון
"התגנבות יחידים" / דובר קוסאשווילי
לאחר שסימן את תחילת הגל החדש בקולנוע הישראלי עם סרטו המצליח "חתונה מאוחרת", חזר בשנה שעברה דובר קוסאשווילי לעסוק במתחים עדתיים, כדי לאתגר את מיתוס הצבר הציוני. "התגנבות יחידים", המבוסס על ספרו של יהושע קנז ועוקב אחר קבוצת חיילים בטירונות כושר לקוי בשנות החמישים, הוא מהסרטים החשובים של הקולנוע הישראלי בשנים האחרונות. קהל הצופים בישראל - קצת יותר מ־30 אלף - לא ממש חשב כך כנראה, והעדיף סרטים פחות ישראליים ויותר נוסחתיים כמו "כלבת" או "בוקר טוב אדון פידלמן". קוסאשווילי ביים במדויק קאסט מרשים של שחקנים צעירים, הכולל את עוז זהבי, גיא אדלר וליאל דניר, והצליח לשרטט מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית הצעירה באופן משעשע ומזעזע בו בזמן.
אוהד לנדסמן
שקוף, יפו
דלת הברזל המעוצבת של שקוף סגורה על מנעול ובריח. באתר שלה יש הודעה על חופשת קיץ, ולאיש לא ברור מתי ובאיזו מתכונת תשוב לפעול המסעדה שהוקמה לפני
שנה בדיוק. שקוף היא אחד הפרויקטים הקולינריים המסקרנים - וגם השנויים ביותר במחלוקת - שנפתחו פה בשנים האחרונות. סגירתה תהיה אבדה מפני שלמרות הכל (המחיר, היומרנות והאוכל שלפעמים היה יפה יותר מאשר טעים) היא עשתה את הניסיון האמיץ ביותר עד כה להגיש קולינריה קונספטואלית - אפילו מופשטת, אם תרצו. אין עוד מקום שמגיש לחמניות בשקיות לבד שעוצבו במיוחד בידי אמנית - כל מנה בשקוף הוגשה בכלי שעוצב במיוחד בעבורה - והשף־מייסד, אלדד שם טוב, אפילו דאג לגידולים אורגניים של צמחים שאינם בנמצא בארץ. לא חבל?
גלי וולוצקי
"סטונר" / ג'ון ויליאמס
"כל האנשים הבודדים, מאיפה הם מגיעים?" שאלו הביטלס ב"אלינור ריגבי", וג'ון ויליאמס בחר לתאר ב"סטונר" (תרגום: שרון פרמינגר) את סיפורו של איש בודד כזה. מרצה בינוני לאנגלית באוניברסיטה במיזורי, ששמו וויליאם סטונר, איש שהחיים קורים לו ככה סתם, שנישואיו הם חורבה ושהצלחתו מינורית, אם בכלל. וזה קורע לב, וזה מקסים, גם אם לוקח זמן "להיכנס" לספר הזה ולאמץ ללב את דמותו הכל כך פשוטה של סטונר, איש שנע בלי חדווה על קו האמצע והבינוניות כל חייו, שנכשל לפי פרמטרים מקצועיים, ושבכל זאת - יש בו מעין הירואיות גדולה, דווקא בשקט שבו הוא נושא את גורלו. "סטונר" יצא לאור לראשונה ב־1965, וכמו כל ספריו של וילאמס הקהל התעלם ממנו. הספר נשכח מלב, עד שב־2003 יצא שוב לאור, וכעת הוא יוצא בתרגום לעברית. נדמה שהנידחות של סטונר האיש גזרה על הספר נידחות משל עצמו, וחבל שכך, כי הוא פשוט יפהפה.
מיכל פלד פליישר
"דברים יומיומיים כאלה" / יהוא ירון
יש אלבומים שקוראים להם "אלבומים למוזיקאים", מה שאומר, בלשון יפה, שרק בעלי השכלה מוזיקלית ויכולת ביצוע יעריכו את המורכבות שלהם - והקהל הרחב בדרך כלל לא. זה מתסכל מאוד להאזין לאלבום המשובח של יהוא ירון שיצא השנה, "דברים יומיומיים כאלה", ולדעת שהוא פשוט לא יפרוץ החוצה, כי הוא דורש חדירה הדרגתית למוח, והמבצע שעומד מאחוריו לא "סלבי" מספיק כדי לדחוף אותו למודעות התקשורתית. אפשר לתאר אותו כקברט־רוק מופלא, שנע בין הפרוע לרגוע, בין קודר לצוהל. זה לא אלבום מושלם: הקול של ירון בוסרי, לא כל התמלילים ברמה אחידה - אבל זה אחד מאלבומי הבכורה המעניינים שנשמעו כאן. ירון הוא אחד הבסיסטים העסוקים שיש, וזה יהיה ממש חבל אם יישאר מאחורי הבס והקריירה הסונגרייטרית שלו תתמצה רק באלבום הזה.
גיא בניוביץ'
מותג האופנה גוסטה
את המותג גוסטה השיקה המעצבת איילה מרומי לפני שש שנים. היא מעצבת בגדים לנשים חזקות ואורבניות, הצלליות של דגמיה מתכתבות עם המלתחה הגברית, אך היא תמיד שומרת על גזרות המחמיאות לגוף הנשי. היא עובדת עם בדי כותנה, פשתן ומשי, ועל התפירה, המתאפיינת בגימורים טובים, מופקדת תופרת המלווה את מרומי מתחילת דרכה. לפני כשנה פתחה חנות שנייה בשוק הפשפשים, בנוסף לזו שברחוב דיזנגוף, ומועדון לקוחותיה מונה אלפי חברות - אז למה היא אינה זוכה לחשיפה שהיא ראויה לה? נראה שכיוון שאינה נעזרת ביחסי ציבור. בימים שבהם מתחזק טרנד היוניסקס, אין סיבה שגוסטה לא יעבור לקדמת הבמה.
לרה רוטר
ערוץ 23
כמה מגניב להגיד: "יש ערוץ אחד, טוב, שאף אחד לא צופה בו". כולם מסביב מגחכים ואומרים, "לא, בערוץ 1 ממש אין מה לראות, מקסימום כדורגל", מה שרוב הזמן נכון. אבל יש עוד ערוץ אחד שאף אחד לא צופה בו, אבל כולם אוהבים את תכניו כשהם משודרים במקומות אחרים. חינוכית 23. לא תשימו לילדים בבוקר "פרפר נחמד" אם תוכלו, בלי לנתב אותו מה־VOD? לא תרצו לצפות ביום שישי בצהרים ב"זהו זה" כמו בימים הטובים, או לראות בערב תוכנית ראיונות (עם רונן ברגמן), או תוכנית תחקירים ראויה (עם בן כספית), במקום כל התוכן השיווקי בערוצים המסחריים? תתפלאו. בשביל לראות "המושכים בחוטים", תוכנית מרתקת, לא צריך לזפזפ להוט בידור ישראלי. השת"פ מתחיל בחינוכית. תבקשו סליחה מעצמכם שאתם לא יודעים לאן עינב גלילי הולכת אחרי שהיא מסיימת להחליף מדי פעם את מי שצריך בתוכנית הבוקר של רשת, ותחפשו אותה ב"חדר 101". רמז: זה ממש אחרי ערוץ 22.
תמר וילרפורט
קאנטרי גורן גולדשטיין, ת"א
שתי בריכות חצי אולימפיות, אחת מקורה ומחוממת, השנייה תחת כיפת השמיים; בריכת פעוטות בשלוש דרגות עומק; סאונה יבשה ורטובה; חדר כושר מאובזר בציוד חדשני ומקצועי; מגרשי טניס; כדורסל; מגוון חוגים ופעילויות העשרה ותרבות. בקריית שלום בתל אביב יש מקום ירוק, גדול, שפשוט כיף לבוא אליו. זהו קאנטרי קהילתי, ייחודי, בסבסוד העירייה, ולכן מאפשר לכולם (כ־ו־ל־ם), ולתושבי השכונות בדרום בפרט, ליהנות משירותים ברמה גבוהה מאוד במחיר שזול ב־30%–50% ממתקנים בתוך תל אביב ומחוצה לה. הוא אינו עמוס, והשטחים הירוקים הם זיכרון מבורך מהנוף העירוני של פעם. כרטיסייה של עשר כניסות ב־310 שקל, ומינוי שנתי למבוגר ב־2,550 שקל. לא תבואו?
ניצן דבי
יינות זולים
אנחנו קוראים להם "יינות זולים" או "יינות סופר", ומזלזלים בהם. אנחנו לא מאמינים שיין שמחירו 30 או 40 שקל יכול להיות טוב. אבל זו טעות. היינות הזולים בישראל לא זוכים לכבוד שהם (לפעמים) ראויים לו. נכון, במשך הרבה מאוד שנים היו היינות הישראליים שמחיריהם הגיו עד 50 שקל משקאות גרועים - חלקם אפילו גרועים מאוד (ודי להיזכר ב"גרנאש רוזה" המיתולוגי, שהרחיק דורות שלמים של ישראלים מיינות רוזה).אבל יש שינוי. יקבי כרמל, למשל, עדכנו את סדרת הסלקטד, הוציאו ממנה את הפוזה והפכו אותה לסדרה קלילה ומהנה, שלא מחייבת ניתוח והתפלספות. אדום של סגל עשוי בהרבה מאוד כבוד לפרי ולמוצר, וגם קלאסיק של ברקן היא סדרה שנותנת תמורה ראויה למחיר. סדרת הבסיס של יקב הרי גליל היא בכלל הוכחה לכך שאפשר לייצר יינות ראויים מאוד לצריכה יומיומית, גם בלי לדרוש משכנתה בעבורם. האם הזולים יכולים להחליף את סדרת קצרין או את יער יתיר? לא. הם לא מספיק מורכבים ועשירים. אבל לפחות חלקם הם בהחלט אופציה שפויה לשתייה יומיומית - מה שקוראים אצלנו בבית "שאטו שוטף".
עמית יריב
